כיפני הכניס מיזוי מוטיבים וערכים תרבותיים מארץ הולדתו שהיו מאוד ייחודיים ופורצי דרך בעולם האומנות המערבי: הערך התרבותי הראשון ואולי אחד החשובים שבהם היתה ההערצה לטבע שמקורה בפולחן הדת היפנית הקדומה. בישראל אנו נולדים כיהודים, היפנים נולדים כשינטואיסטים לדת השינטו שהיא אחד מפולחני הדתות הקדומות בעולם, דת זו נחשבת ייחודית ליפנים בלבד. פולחן השינטו או בתרגום מילולי:  'דרך האלים הקדומה', מצד אחד מעריץ ומקדש את הטבע ומצד שני חושש ממנו. בטבע יש כוחות עצומים להם אין  צורה וצלם,  אלה הם ה- 'קאמי' – האלים אותם צריך האדם לרצות. זו הסיבה שיפנים מסמנים ומקדשים מקומות שמזוהים עם אנרגיה גדולה או קדושה: כמו הרים, עצים, אבנים ואף חפצים ואנשים.  בפעולה זו הם מזמנים את האנרגיה של הקאמי לתוך המקום או החפץ. יכולת האנשה והפשטה מושגית זו מאוד שונה וקשה להבנה במערכת המושגים שלנו בחברה המערבית.

חבריו בצרפת כינו את מיזוי: 'האדם שהכניס נשמה לאבן' ובכך אולי הצביעו על שורשי אמונתו השינטואיסטית להכניס את האלוהות – את 'הקאמי' לסלע. היכולת של 'האנשת' הסלע, במקרה של מיזוי, מתוארת באופן מאוד בהיר במילים שכתב בזמן  עבודתו על האבן מול הטבע העוצמתי:

מול הטבע העצום הרגשתי קטן מאוד. בנוסף, האבן כבר הייתה יפה בדרך זו, מחוספסת. לא משנה כמה דיברתי איתה, העלבתי אותה, נאנחתי, היא נשארה פזיזה, אילמת, זועפת עלי למרות תחנוניי וכעסי. עם זאת, לאחר זמן מה, האבן החלה לדבר, היא זו שהדריכה אותי; לא כל כך! מוקדם יותר שם! כן, ככה, אם יום אחד אצליח להשתלב בכלום האלוהי, הפסל שלי יישאר כמו מנחה שנעשתה לטבע הגדול."