רופונגי (Roppongi) – אמנות כדרך חיים | מיטל לוין
הצצה אל 'משולש האמנות' של רובע רופונגי: הבירה היפנית קיבלה את המאה ה-21 במגמות עיצוביות מרתקות המשלבות בין פנייה אל העתיד וקריצה אל העבר, וממצבות את האמנות כחלק בלתי נפרד מההתחדשות העירונית.
ביקור בטוקיו משול לביקור בארץ פלאות בעלת היגיון פנימי משלה, יקום נפרד ומעורר השתאות. הכרך העצום הזה מורכב מעשרים ושלושה רבעים, כאשר לכל אחד מהם גוון ייחודי משלו שבא לידי ביטוי במרקם אנושי מרתק, בשפה ארכיטקטונית עשירה ובסגנון אישי בעל אמירה תרבותית.
אחד מאותם רבעים הוא רופונגי (Roppongi), שזכה למוניטין של רובע בילויים, אהוד על זרים הפוקדים את יפן. שמו, שפירושו ביפנית הוא 'שישה עצים' (六本木), ניתן לו כבר במאה ה-17, כאשר למקור השם מספר גרסאות. על פי גרסה אחת באותם הימים שישה עצי זלקובה קשישים היו סימן ההיכר של האזור. גורלם לא שפר עליהם: שלושה מהם נכרתו שנים לפני מלחמת העולם השנייה והשלושה הנותרים נשרפו במהלכה. גרסה אחרת גורסת כי השם ניתן לאזור כאזכור לשישה דאימיו (שליטים פיאודלים) שהתגוררו שם בתקופת אדו, כאשר בשמותיהם נכחה הסימנית 'עץ'.
האזור אוכלס ברובו בשלהי המאה ה-19, לאחר הרסטורציה של מייג'י. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא נהרס בהפצצות האמריקאיות המסיביות על טוקיו, ובמהלך תקופת הכיבוש האמריקאי בשנות ה-50 הוקמו בשטחו בסיסים אמריקאים. כך נודע שמו של הרובע כאזור מגורים מבוקש בקרב הזרים. בשנות השבעים צמחה בו סצנה תוססת של חיי לילה שסימן ההיכר שלה היו מועדוני הדיסקו. מפורסמים רבים מעולם הבידור הטוקיואי הפכו לאורחים קבועים במועדונים הכי חמים ברובע. הצביון הבינלאומי שדבק באזור התקבע עם השנים כאשר חברות זרות פתחו בתחומו משרדים ושגרירויות רבות קבעו בו את מושבן. בתחילת שנות התשעים הגיע השפל הכלכלי וטרף את הקלפים: רחבות הריקודים התרוקנו ומועדונים רבים נסגרו.
בתחילת שנות האלפיים עבר האזור מתיחת פנים רצינית עם השלמת הבנייה של המתחם היוקרתי רופונגי הילס (Roppongi Hills) בבעלות איל הנדל"ן מינורו מורי (Minoru Mori) ובתכנון משרד האדריכלים האמריקאי Kohn Pedersen Fox Associates (KPF). זו הייתה יריית הפתיחה לקראת מיתוג הרובע כמרכז טרנדי יוקרתי של אמנות מודרנית בטוקיו. המתחם מציג קונספט של 'עיר בתוך עיר', מכיל בתוכו משרדים של חברות בעלות שם, דירות, חנויות, מסעדות, מלון, בתי קולנוע, מוזיאון אמנות נחשב (Mori Museum) ומיצגים אמנותיים מגוונים. יתרה מזאת, הוא משלב בין חללים סגורים לפתוחים, כאשר היבט 'פרוורי' זה המתבטא בפארקים ובגנים שבמתחם מרכך את החזות המודרנית הקשוחה של הבניינים.
רופונגי הילס – צילום: דב סקיבא
ברופונגי הילס שהוקם ב-2003 זוכה השכונה הטוקיואית המסורתית לפירוש מחודש ועדכני המתאים עצמו לחיים המודרניים במאה ה-21: יצירת קומפלקס המחבר בין עבודה-קניות-בילויים-מגורים. נגזר מכך כי אין צורך לבזבז זמן יקר על נסיעות, והנגישות הזו נתפסת כסממן עכשווי מובהק של איכות חיים אורבנית. המתחם עצמו לא פשוט להתמצאות (וזו גם אחת הביקורות נגדו), ובכך מרפרר אל המבנה המבוכי של השכונות הטוקיואיות הטיפוסיות של פעם.
טוקיו מידטאון (Tokyo Midtown) שנפתח ב-2006 המשיך את המגמה הזו של מתחם רב תכליתי השואף לגלם אוטופיה עירונית. גם בו מהווה האמנות מרכיב מרכזי בדמויותיהם של מוזיאון סנטורי (Suntory Museum of Art), הגלריה שיצרו יחד מעצב האופנה איסה מיאקה (Issey Miyake) והארכיטקט טדאו אנדו ((Tadao Ando ושלל מתחמי עיצוב מסקרנים. המתחם שבבעלות תאגיד מיצוי (Mitsui) תוכנן על ידי משרד האדריכלים האמריקאי SOM (Skidmore, Owings & Merrill) ובתחומו נמצא אחד הבניינים הגבוהים ביותר בטוקיו. המבנים הנמוכים הסמוכים לו יוצרים יחד "גבעות" בעיצוב השואב השראה מהגנים המסורתיים של מקדשי הזן.
מוזיאון מורי שברופונגי הילס ומוזיאון סנטורי שבטוקיו מידטאון הם חלק מ'משולש האמנות של טוקיו', כאשר מרכז אמנות ייחודי נוסף משמש כצלע השלישית: המרכז הלאומי לאמנות (The National Art Center) שהוקם ב-2007. זהו מרכז האמנות הגדול ביותר ביפן, ולאור כך נעמיק ברעיון העיצובי שלו.
המרכז בתכנונו של קישו קורוקוואה (Kisho Kurokawa) אינו מציג אוספים קבועים אלא מארח תערוכות מתחלפות במגוון סגנונות. זהו קונספט ייחודי, הראשון מסוגו בעולם, שרואה במוזיאון לא בית של קבע אלא תחנה זמנית בלבד. קורוקוואה הגדיר את המרכז כ'שדה תעופה של אמנות', מקום בו אנשים נחשפים לאמנות מרחבי העולם והתערוכות בו נודדות בדיוק כמו המבקרים. בהתייחסותו למבנה הוא ציין כי עיצובו כוון ליצירת משהו מעורפל, לא מזוהה. כך נוצרת מבחינתו התכתבות עם המושג 'אמנות גדולה', כזו שאינה ברורה לגמרי. האמביוולנטיות והבלבול בעיצוב הם אלו המדרבנים את האדם לחשוב.
למתבונן מבחוץ עשוי המבנה על צורתו הגלית להידמות לקרחון ענקי המתהדר בעיצוב אולטרה מודרני. הוא עטוף בפנלים רבים עשויים זכוכית המאפשרים חדירה של אור טבעי משתנה תדיר אל תוך החלל הפנימי הגדול. מעבר היות המרכז שדה תעופה לאמנות יש לו גם תפקיד חברתי כמרחב ציבורי לרווחת התושבים-חלל אורבני שניתן להתארח בין כתליו גם ללא עלות. כל טוקיואי יודע שבמרכז הלאומי לאמנות ניתן למצוא מחסה מפני הגשם: לנוח, להרהר תוך התבוננות בגינה הנשקפת מבין הזכוכיות, לטייל בגלריות שהכניסה אליהן חופשית.
מאחורי העיצוב של המקום עומדת תפיסתו הארכיטקטונית של קורוקוואה, הרואה את יצירותיו כמשקפות את מהותה של יפן. מודעותה הן למדינות השכנות והן למערב ונכונותה לקלוט תרבויות זרות יחד עם שמירה על הזהות העצמית מאפיינות את יפן לאורך ההיסטוריה ומקבלות ביטוי בעיצוביו. הוא מביט אל העבר של יפן ומדגיש את ההרס המוחלט שהיה מנת חלקן של רוב הערים היפניות במהלך מלחמת העולם השנייה. יתר על כן, הן גם נתונות לחסדי הטבע. ההרס האינסופי הוביל להתהוות של תחושה וודאית של חוסר וודאות בכל הנוגע לקיום האנושי ולהטלת ספק בנצחיות הדברים. רעיונות אלו של ארעיות וחלופיות מקבלים ביטוי בחומר-צורת הגל של המבנה, ובטבען הזמני והחולף של התערוכות.
בבחינתו המעמיקה את העבר מציין קורוקוואה כי היפנים נוטים לעשות שימוש בחומרים טבעיים בבנייה. ביתן התה המסורתי נבנה במכוון מחומרים מהטבע כגון אדמה, עץ, שיחים, והצבעים והמרקמים הטבעיים הם אלו שהובלטו. הרי הטבע יפה בפני עצמו. קורוקוואה נותן במה למהות של החומר, לחומריות הטבעית. באופן זה השימוש בזכוכית מאפשר לו לחשוף את האיכות הפנימית של המבנה, ללא ניסיון להסתיר את תוכנו. קורוקוואה מאמין אדוק בחשיבות של הפרטים, באוטונומיה של החלקים המרכיבים את היצירה שלו. הוא מתבונן ביפן שעשתה מעבר חד ממדינה לא מתועשת למדינה מתועשת. הקפיצה הזו, מייצור מוצרים על ידי אמנים ומומחים בעבודת יד לייצור תעשייתי, הייתה כל כך מהירה כך שהמסורת רבת השנים של אמנות כהצהרה אישית של היוצר לא נכחדה. ההקפדה על הפרטים הקטנים ממשיכה לקבל ביטוי בארכיטקטורה ובאמנות ויוצרת אסתטיקה ייחודית רבת פנים.
ביקור ברופונגי מאפשר חשיפה לפניה העכשוויות של טוקיו, לרובע שחרט על דגלו יצירה של מרחבים עירוניים מורכבים, מרתקים מבחינה ארכיטקטונית, אשר ממצבים את האמנות כמהותית לחוויית החיים האורבנית.
