פינת ההייקו - Haiku
עמוד זה מציג פינה תרבותית שמטרתה להביא לכם טעימה מההבעה האמנותית היפנית והפוגה קלה מלחצי היומיום. אלה הם קולות וניחוחות של יפן המועברים באמצעות אחת הצורות הספרותיות המרתקות – שיר ההייקו.
ד"ר הלנה גרינשפון, אנתרופולוגית חוקרת יפן ומדריכה בצוותנו אוספת, עורכת ומוסיפה את מילותיה.
הנכם מוזמנים להגיב ולשלוח לנו שירי הייקו מפרי עטכם.
הצצה לעולם מופלא – לגעת ברגע
הייקו הוא שיר קצר בן 17 הברות שמטרתו להעביר תחושה מיידית של רגע נתון, מיוחד במינו. אין ההייקו משתמש במילים גבוהות, במטאפורות מורכבות או בתאורי רגשות. בכמה מילים פשוטות הוא מייצר הבזק של חוויה שעוצמתה תלויה בעומק התפיסה של הקורא עצמו. התמונה הלקונית משמשת לנקודת מוצא לזרם של מחשבות ורגשות; אלמנטים של רימוז עוזרים לקורא להשלים את החסר. קצר ככל שיהיה, מצליח שיר הייקו לעורר את דמיוננו גם במרחק של אלפי קילומטרים מזירתו של השיר.
שיר הייקו בליווי טקסט אישי קצר הוא סגנון כתיבה שהיה מקובל בקרב משוררי יפן ומכונה "הייבון", וזו תהיה הצורה בה אנו נגיש לכם את יפן בפינה ייחודית זו.
מתחילים…
לִי הַהוֹלֵךְ
לְךָ הַנִּשְׁאָר –
שְׁנֵי סְתָוִים
行く我にと
ゞまる汝に
秋二つ
מסאוקה שיקי (1867-1902
(תרגום מיפנית: איתן בולוקן)
חתימת המילים – זו של היוצא, וזו של הנשאר מסמלת את התנועה ואת ההופכי לה. המשורר בכשרונו צילם במילותיו תמונה חדה של שני אנשים, שתי נפשות תחומות במסגרת זמן בין שני סתווים. דרך פרוסה לפני ההולך ונפש שנותרת עומדת נטועה במקומה. כשביניהם נוצר חלל של זמן ומקום בו מתרחשת מעגליות החיים בין שני הסתווים. הרגשת עצבות של פרידה והענקת מחווה של שיר. 'שני סתווים' מעביר מסר של קשר חברות עמוק ושל פרידה ואולי גם רמיזה למוות.
השיר נכתב ע"י המשורר מסאוקה שיקי, (1867 – 1902) שיקי סבל מבריאות לקויה ונפטר בטרם עת בגיל 35, כ- 7 שנים בלבד לאחר כתיבת שיר זה. שם העט שבחר – 'שיקי' 子規 – מבטא את המחלה ממנה סבל – 'שיקי' הינו סוג מסויים של קוקיה שלפי האמונה היפנית יורקת דם (שמו המקורי היה נובורו). יחד עם באשו, בוסון ואיסא, שיקי נחשב לאחד מארבעת עמודי התווך של ההייקו היפני. הוא היה המשורר המודרני מבין הארבעה והיה זה הוא שטבע את המונח 'הייקו'. שיקי הספיק לכתוב אלפי שירים בחייו הקצרים. ספר השירים של שיקי נערך ותורגם מיפנית על ידי איתן בולוקן ויצא בהוצאת 'ירח חסר'.
שיר זה מספר את סיפורה של חברות ארוכת שנים של המשורר – מסאוקה שיקי וחברו – נצומה סוסקי. השניים הכירו בשנת 1884 בזמן לימודיהם באוניברסיטה הקיסרית של טוקיו דאז. שיקי לא הצליח בלימודיו לעומת חברו שהלימודים היו קלים לו. בשנת 1895 הזמין סוסקי, שעבד כמורה לאנגלית במצויאמה, את חברו שיקי להתארח אצלו. תקופה זו היתה משמעותית עבור שניהם בעיקר מבחינה התפתחות הכתיבה. לפני שנפרד שיקי מחברו בדרכו לטוקיו הקדיש את שיר זה לחברו הטוב.
קולות אווזי בר;
כולם כבר חלפו
מתחת לירח.
ימגוצ'י סאישי, 1901 – 1994
(תרגום לעברית: ישראל תמרי)
כיצד נזהה להקה של אווזי בר בשמי הסתיו הליליים? לפי קולותיהם, הנשמעים מאי שם מתחת לירח. כיצד נבחין בכך שחלפו כבר? לפי הדממה השוררת באוויר.
וכיצד נדע שזוהי עונת הסתיו שהמשורר מדבר עליה? שיר ההייקו דומה למנעול אשר המפתח אליו – לעתים אחד, לעתים כמה – חבוי בשיר עצמו. אווזי בר מסמלים את נדידת הציפורים העונתית, כשהן עוברות מעל יפן בדרכן למפלט החורפי.
גם הירח טומן בתוכו רמיזה לעונת הסתיו. ביפן, נהוג להתבונן בירח מלא בוהק במיוחד בחודש ספטמבר, ולאכול דנגו – שיפודי כופתאות מתוקות עשויות מבצק אורז ומזכירות בצורתן ירח.
השיר הקצר משדר עצבות קלה. הקולות שחלפו הותירו את המשורר לבד עם הירח, עם הלילה הארוך, ואולי גם עם זיכרונות העבר. חיים ברי החלוף הם אחד המוטיבים העוצמתיים בחשיבה ובמורשת האסתטית היפנית. השיר נוצר את רגע החלוף, כשהוא מגלה לנו את אווזי הבר – וכבר מבשר כי חלפו. אך קורא קשוב נותר עם הרבה יותר משמיים ריקים.
הלילה ארוך —
קול המים מספר
את מחשבותיי.
מָצוּאוֹ בָּאשׁוֹ, 1644 – 1694
(תרגום לעברית: יעקב רז)
הלילות הקרים של חורף… הגשם ממלא את האוויר בניחוחות של עשבים, מתופף על גגות הרעפים. קולו המונוטוני של הגשם מאריך את הלילה עוד יותר, מספר סיפור בלתי נגמר. המחשבות זורמות גם הן אט-אט, עד שזרם המחשבות מתחבר אל זרמי הגשם.
מי יכול להיות בחוץ בלילה שכזה? מאצואו באשו, אשר כתב שורות אלו, בילה חלק גדול מחייו בדרכים. על אף הצלחתו כמשורר בעיר הבירה אדו (טוקיו של ימינו), העדיף באשו את המסע על פני הבית – ומסעותיו לקחו אותו לפינות הנידחות ביותר של יפן, שם כתב את מיטב שירתו. היכן נכתב השיר על קול המים בלילה הארוך? בפונדק דרכים בו לן באשו, מתחת לעץ שלידו נקלע לגשם, או בבקתתו באדו, שם שקע בזכרונות הטיולים שלו?
מעשה הפרידה מהבית, השיטוט והמסע קיבל ביפן של התקופה חשיבות רוחנית רבה. המונח מו-אן MUEN, או העדר זיקה או חיבור, התפרש כאחד המרכיבים המרכזיים של חופש רוחני. התנועה המתמדת, חציית הגבולות, השחרור מכבלי הסמכות, העניקו לאנשי המסעות את החירות שרב העם לא זכה לה.
וככל שהלילות מתקצרים לקראת בואו של האביב (ושל חג החירות!), אנו מאחלים לקהל קוראינו מסעות מהנים ומשחררים מכבלי השגרה, מלאים בקולות וניחוחות.
לועס שזיף
כמו ילד,
והוא חמצמץ.
ימגוצ'י סאישי, 1901 – 1994
(תרגום לעברית: ישראל תמרי)
סוף עונת השזיפים. השמש המסנוורת, האויר החם, קולות הצרצרים בצדי הדרכים. נגיסה בפרי הקר, החמצמץ… הטעם מחזיר אותנו לפתע אחורה בזמן, לילדות, לחופשות הקיץ הארוכות ונעדרות הדאגות. המיץ מהפרי הבשל מטפטף על האצבעות ומתערבב עם חול, עם ריח הים, עם ריח של קרם שיזוף, עם קולות הרוחצים, עם קולה של אמא הקוראת לחזור הביתה…
אוגוסט ביפן הוא גשר בין העבר להווה. חג האובון (Obon), הנחגג באמצע החודש, מציין את חזרתם של בני המשפחה המתים לעולמם של החיים. המשפחות מתאחדות, הילדים באים לבקר את הוריהם בכפר, לחלוק כבוד לקברי האבות, להביא מנחות למקדשים, לרקוד את ריקוד האובון העליז. לאחר שלושה ימי ביקור, המתים שבים לארץ השאול, כדי לחזור שוב באוגוסט הבא. החג משלב מסורת בודהיסטית עם אמונות מקומיות, ומטשטש את הגבול הדק בין החיים למוות, בין שמחה לעצב, בין הגעגוע לעבר לשמחה של ההווה.
וכך גם השזיף החמצמץ. ההבחנה היומיומית בטעמו מספרת סיפור של געגועים לעבר, לתמימות, יחד עם העונג העז של אותו הרגע – כמו אצל ילד הנועץ שיניו בפרי.
ענן, מנסה לעטוף
את קרני הירח — כושל לרגע,
גשם חורף.
מָצוּאוֹ בָּאשׁוֹ, 1644 – 1694
(תרגום לעברית: יעקב רז)
רגע אחרי שהסתיו פשט את צבעיו העזים, ורגע לפני שהעצים לבשו את כתונת הלילה של שלג, מגיעים הגשמים הקרים – "שיגורֶה", גשמי החורף המוקדם.
קולו המונוטוני של הגשם מלווה את הלילה הארוך, מספר סיפור שאינו נגמר – ומקבל צורה של שיר קצרצר, פרי השראתו של משורר ההייקו. לצלילי הטפטוף על גג הרעפים, לצד האח הבוערת מהרהר הוא בארעיות של היופי ובחיים ברי החלוף, כשלפתע מבחין בקרן אור כסופה החומקת מבעד לעננים… ושוב נעלמת.
כמה יפה
מבעד לחור בדלת-הנייר
נהר השמים.
קוֹבָּיָאשי איסָה, 1763 – 1828
כיצד נתאר את יופיים של השמים הכחולים, רחבי הידיים, העמוקים עד אינסוף? באילו מילים גדולות נשתמש? כמה רחב נפתח את עינינו?
כגודל חור קטן בדלת נייר.
המשורר נשכב על מחצלות הקש לצד דלת נייר בלויה, דרכה מבצבץ הנהר הכחול העמוק של השמיים המשתרעים מעל. האם באמת הוא זקוק לכל השמיים כדי לנצור בליבו רגע חולף של יופי ושלמות? האם פיסה קטנה לא תספיק?
הרי עומק גדול חבוי במבט קטן.
ירח על האורן
אני תולה אותו, אני מסיר אותו
ומתבונן כל פעם מחדש.
טָצ'יבָּאנָה הוֹקוּשי, 1665- 1718
(תרגום לעברית: יהודית כפרי)
הירח מביא לקורא את תחושת המסתורין והעומק שבלילה. בשונה מאור השמש, האור של הירח הינו יותר עדין, צנוע, אך הוא טומן בתוכו סודות והבטחות רבות. הירח והאורן שקועים במשחק שקט אליו מצטרף הצופה. כל מבט חושף מציאות שונה במקצת.
תפיסת הארעיות שבמראה החיצוני ובצורה הגלויה לעין, באה לידי ביטוי גם בציור המפורסם של אוּטָגָאווָה הירוֹשיגֶה (מסדרת "מאה הנופים של אֶדוֹ", 1857), בו עץ האורן מחקה את צורתו של הירח.
מנחירו של
פסל הבודהא עפה
הסנונית.
קוֹבָּיָאשי איסָה, 1763 – 1828
(תרגום לעברית: שונית שחל-פורת)
פסל הבודהא ניצב בין האורנים, דומם, שליו, מרשים, מביט על חיי ההבל ממרומי מושבו. מה לו ולאדם הקטן שמתהלך מטה, עסוק במלאכת החיים המפרכת?.. לפתע סנונית קטנה, קלילה, יוצאת מנחירו של הפסל במעוף עליז, כאילו אין זה הנאור הנעלה אלא מגרש משחקים לסנוניות שובבות!
והרי אין סתירה בין גדולתו של הבודהא להשתטות של הציפור, כפי שאין ניגוד בין ההארה לחיי האדם הפשוט.
"כיצד נשמעת מחיאת כף של יד אחת?" שואל קוֹאָן בודהיסטי מפורסם. קואן הוא משחק משמעויות, חידה ללא פתרון שמטרתה לשחרר את תודעתנו מהתלות בהיגיון הרציונלי ולהביאה להבנה האינטואיטיבית המלאה של "הכאן והעכשיו".
דרכו של האדם לחירות המחשבה והנפש היא כמעוף של ציפור אמיצה המקוננת בנחירו של פסל הבודהא.
תפילה אחת
אל עגור הניר
זכרון יום הפצצה.
מיטְסוּ סוּזוּקי, 1914- 2015
(תרגום לעברית: איתן בולוקן)
ההייקו יכול לשמש כאמצעי לא רק לתיאור של רגעי שלווה או התפעלות מן הטבע, אלא גם להבעה של תחושות קשות – עצב, בדידות, זכרון כואב. גם כאן, בדומה לתיאורים היפים, אין הקושי והכאב מובעים דרך מילים דרמטיות. הדרמה מסתתרת מאחורי פשטות ואיפוק.
המשוררת מיטְסוּ סוּזוּקי חוותה בחייה הארוכים מספר מלחמות וצעדה בדרך הרוח לצידו של בעלה, מורה הזן המפורסם שוּנְריוּ סוּזוּקי (1904- 1971). בשיר היא נוגעת, ולו רק בקצה עטה, בזכרון האסון העצום שפקד את העם היפני באוגוסט 1945 – הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי. על אף גודל ההרס והכאב שהותירה אחריה ההפצצה, המשוררת לא מתארת המונים אבלים או זכרונות מצמררים. נהפוך הוא, היא בוחרת בצוהר קטן – תפילה אחת, אל עגור נייר אחד.
ביפן העגור מסמל אריכות ימים, ואחד מהסיפורים נוגעי לב ביותר של המלחמה הוא סיפורה של סדאקו – הילדה מהירושימה שלקתה בלוקמיה לאחר חשיפתה לקרינה ושהאמינה כי אם תקפל אלף עגורים מנייר, תזכה להירפא. סדאקו לא ניצלה, אך הפכה לסמל התקווה שכאב המלחמה לא יחזור על עצמו. אלפי צרורים צבעוניים של עגורים מנייר מקשטים היום את אתרי ההנצחה של ההפצצה, נשלחים מכל רחבי יפן והעולם עם המסר הפציפיסטי של "לא עוד מלחמות".
אך השיר לא מביא לנו את אלפי העגורים. רק אחד, כקול אחד קטן, המספר את סיפור העבר הכבד של העם היפני.
איזו קרירות!
כפות רגליים על קיר –
שנת צהריים
מָצוּאוֹ בָּאשׁוֹ, 1644 – 1694
(תרגום לעברית: יעקב רז)
עובר ארח עצר למנוחת צהריים ביום קיץ חם. מצא פינה בצילו של קיר אבן ישן, שם ראשו על ילקוטו, הצמיד את כפות רגליו העייפות לאבנים הקרירות – מה יכול להיות יותר טוב מזה?
בין האבנים המחוספסות מבצבץ טחב, עשבים שוטים . . . כל אלה הם העיטור המעודן של הטבע, החותם של הזמן החולף. עקבותיו של עובר הארח ייעלמו, תתחלף העונה, הטחב ישנה את צבעו, עכביש ירקום את רקמתו הדקיקה שתיעלם גם היא ברוח הקרה של הסתיו, בכפור של החורף, ואולי הקיר עצמו ייעלם, ייתן את מקומו לדרך סלולה.
אך כרגע ההלך עדיין נם לו בצל, ודרך ארוכה עוד לפניו. השיר שנוצר את הרגע הזה הוא חלק מיומן המסע של מאצואו באשו, במסעו לאדמות השוממות של צפון יפן, אותו כינה: "הדרך הצרה לפנים הארץ".
הרים רחוקים משתקפים
באבני החן של עיניה –
השפירית.
קוֹבָּיָאשי איסָה, 1763 – 1828
לטבע אוצרות רבים ודרכים רבות לגעת בליבנו. לעתים הוא פורס לנגד עינינו נוף מרהיב, לעתים מפתה בניחוח משכר של עשבים או ברשרוש מלטף של מים בנחל.
ולעתים הטבע שולף אוצר חבוי, נרמז, אך מתגמל לא פחות – בהשתקפות, בצללית, בהד. אם אנו קשובים דיו, אנו יכולים להבחין בהשתקפותם של השמיים בטיפת מים אחת ובמראהו של הר מרוחק בעיניה של השפירית.
האם אוצר של אבני חן, ולו היקרות ביותר, יכול להשתוות לאוצר עיניה של השפירית? תוהה המשורר.
חלף הלילה הקצר.
בחלק הרדוד של הנהר
נותרה פיסת ירח.
יוֹסָה בוּסוֹן, 1716 – 1784
(תרגום לעברית: יהודית כפרי)
חמים וקצרים הם הלילות של הקיץ היפני. כה קצרים שהירח אינו מספיק לסגת, פיסתו נותרת לכודה במי הנהר הקרירים.
או שההוא שברקיע – ירח? או הזה בתוך המים? ההשתקפות יפה לא פחות מהדבר עצמו – או שיפה יותר? מתעתע הוא הלילה הקצר והחם, ואף הקוף טעה, מושיט ידו למים, דג ירח.
קולו המונוטוני של הנהר מאריך קמעה את הלילה, מאט את זרם המחשבות, מצנן את פיסת הירח הלכודה.
הו חילזון,
טפס נא על הר פוג'י,
אך לאט, לאט!
קוֹבָּיָאשי איסָה, 1763- 1828
(תרגום לעברית: ניר רצ'קובסקי)
הר פוג'י התפרסם לא רק בשל יופיו המיוחד וצורתו המושלמת, אלא גם בשל אופיו ההפכפך – הוא אוהב לחמוק מן העין, להסתתר מאחורי העננים והערפילים. לעתים קל יותר למצוא ציקדה קטנה בין ענפי עץ קמליה, מאשר את הר פוג'י המתנשא לגובה של יותר מ- 3700 מטר.
במשך מאות שנים פוג'י העניק השראה לציירים, סופרים ומשוררים. דוגמה לכך היא הייקו מאת המשורר קוביאשי איסה שחי וכתב בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19:
ההייקו מספר לנו סיפור קצר על דרך ארוכה – דרכו של חילזון המטפס על הר פוג'י. אין זו דרך קלה, בייחוד עבור יצור כה קטן ואיטי. זוהי דרך של אומץ, נחישות, קושי ותקווה – וכמו בדרך הלא פשוטה שאנו מכנים אותה "החיים", התגמול אינו מובטח. האם יצליח להגיע לפסגה? בהתבוננות בחילזון העושה את דרכו במעלה ההר אנו עשויים לגלות כי החשיבות של הדרך טמונה לאו דווקא ביעד, יפה ומושך ככל שיהיה, אלא בתהליך עצמו. טפס, חילזון, אך לאט… השיר מעביר מסר של תקווה, חמלה, והגדולה שבעשייה הקטנה.
שער עץ ישן-
במקום המפתח
רובץ חילזון
קוֹבָּיָאשי איסָה, 1763- 1828
(תרגום לעברית: יעקב רז)
מורה זן מוכר אירח פעם פרופסור דגול שבא לשאול אותו על זן בודהיזם. המורה הגיש לאורח תה ירוק. הוא מזג את התה לתוך כוס והמשיך למזוג לאחר שהכוס כבר התמלאה. זמן מה הפרופסור צפה בתה הנשפך ואז קרא בקול: "הכוס כבר מלאה! אף לא עוד טיפה אחת תכנס!"… "אתה מלא בדעות והשקפות בדיוק כמו הכוס הזו", ענה המורה. "כיצד אוכל להראות לך מהו זן, אם לא תרוקן תחילה את הכוס?"
הסיפור הקצר שייך לז`אנר ה"קואן" – חידת זן בודהיסטית שנועדה להמחיש כי לא כל דבר בעל היגיון הוא, ולא ההיגיון הוא שיוביל אותנו להבנה האמיתית. אך מה הקשר בין כוס התה המלאה לבין חילזון תמים הרובץ לו במקום המפתח על דלת ישנה ביום קיצי חם?
מפתח תפקידו פשוט – לפתוח ולנעול. כיצד נפתח את השער עם חילזון במקום המפתח? האם השער הרעוע נפתח כלל? ומה מאחוריו – גן קסום או קיר אטום?
לא כל שער נועד לפתיחה, לא כל מנעול מצריך מפתח, ולא לכל דבר יש תפקיד פרקטי – גם לא לשיר הייקו עצמו. אין השיר הקצר מציב שאלות או מציע תשובות, אלא חושף בפנינו רגע קט מחייו הארוכים של השער, מחייו האיטיים של החילזון, ומחייו ברי החלוף של האדם המתבונן בתמונה זו. אם נרוקן את תודעתנו מעט מהתהיות והתשובות, נוכל לזהות ברגע זה את השלמות והמלאות האינסופית שבמרקם היומיומי של החיים.
הפעמון נמוג
ניחוח הפריחה פועם-
בשעת ערביים
מָצוּאוֹ בָּאשׁוֹ, 1644- 1694
(תרגום לעברית: יעקב רז)
אין בעולם דבר קבוע יותר מארעיות. כמדי שנה, עוד חורף חלף לו, ושוב האביב פורש כנפיים, מניח עננים לבנים וורודים על צמרות העצים, ממלא את האוויר בניחוחות, ואת הלב – בהתרגשות.
אך אין שיר ההייקו מדבר על פעימות הרגש שבלב, אלא על פעימות ניחוח הפרחים, המהדהדות בין ההרים לקולו של פעמון הולך ונמוג.
בין ההר להר, בין הנשמע לדומם, בין היום והלילה, בין פעימת הלב לפעימת הריח – השיר ממלא את החלל השברירי הזה, בשעה השברירית של שעת הערביים.
לבד בחורף –
בגיגית מלאה מי גשם
צועדים אנקורים
יוֹסָה בוּסוֹן, 1716- 1784
(תרגום לעברית: יעקב רז)
