הצבא היפני | אהוד קלינגר

השכם והערב עוצרים תושבי יפן את נשימתם במעקב אחר עדכוני החדשות המדווחים על אסונות טבע. רק לפני כחודש סבל מערב המדינה משיטפונות בעקבות גשמים עזים. מספר ההרוגים מוערך בכ-200 איש, בנוסף לכמה עשרות נעדרים. אחד מגורמי הסיוע הבולטים באירועים כאלה הוא כוחות ההגנה היפנים (Self Defense Force).
כוחות ההגנה של יפן אינם צבא באופן רשמי ולמעשה קיימים מתוקף חוק ה-SDF משנת 1954. עם תום מלחמת העולם השנייה וכניעתה של יפן, נפלה יפן  תחת כיבוש של בעלות הברית, ובפועל – תחת כיבוש צבאי אמריקאי בניצוחו של הגנרל דאגלס מקארתור. כוחות הצבא ומשרד החוץ פורקו ויפן איבדה שני סממני ריבונות משמעותיים: צבא והיכולת לנהל יחסי חוץ. לאחר שנתיים אימצה יפן חוקה חדשה שניתנה לה על ידי ארצות הברית, ובה סעיף מספר 9 הקובע כי יפן מוותרת על הזכות לנהל יחסי חוץ באמצעים צבאיים. פירוש הדבר היה כי יפן לא תחזיק יותר צבא.

ההתחלה
באווירה הבתר-מלחמתית סעיף זה התקבל באהדה על ידי אויביה לשעבר של יפן. בסוף שנת 1951 יפן קיבלה חזרה את עצמאותה אך נותרו בשטחה כוחות צבא אמריקאים. כוחות אלו נזקקו לסיוע בשמירת הסדר בתוך יפן, והוקם כוח שיטור אזרחי הנקרא כוח עתודה משטרתית (National Police Reserve). כוח זה הוא שהיווה את הבסיס להקמת הצבא היפני לאחר מלחמת קוריאה.

מזמן הקמתו של כוח השיטור ועד לאחר תום המלחמה הקרה הקפידה ההנהגה היפנית לשמור על "עמימות ביטחונית" ולהצמד לסעיף 9 הפציפיסטי. פירוש הדבר היה כי כוחות ההגנה אינם צבא רשמי אלא משמשים להגנה בלבד ועל כן למרות פרשנות גמישה נותרו כלי הנשק שברשותם להגנה בלבד. אי לכך הוחלט כי יחזיק הצבא במטוסי יירוט אבל לא יחזיק במטוסי תקיפה. הצבא יחזיק טילי פטריוט וסוללות הוק להגנה מפני מטוסים וטילים אבל לא יחזיק ברשותו טילים בליסטיים כחלק ממערך ההרתעה שלו.

תום המלחמה הקרה ומלחמת המפרץ היוו קו פרשת מים בגישתה של יפן כלפי קיומו של צבא. למרות תרומתה למימון הקואליציה בהובלתה של ארצות הברית, יפן ספגה ביקורת רבה על העובדה שלא שלחה חיילים שיתרמו למאמץ הלחימה. גם שלושת שולות המוקשים שיפן שלחה לא הספיקו ונטען כי זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. בעקבות הביקורת הגורפת יפן החלה לשנות את יחסה ולנקוט בגישה מעורבת יותר בזירה הבינלאומית. יפן קצה במעמדה כ"ענק כלכלי וגמד פוליטי" ורצתה שמעמדה הבינלאומי והשפעתה יהיו תואמים לכוחה הכלכלי באותה תקופה. בכדי לעשות זאת היה על יפן לנקוט בגישה פעילה יותר בפוליטיקה ובביטחון הבינלאומיים.

צעדים ראשונים לעצמאות ביטחונית
הדרך לשיפור מעמדה הבינלאומי עבר דרך הגברת מעורבות צבאית, אך שדרוג מעמד הצבא נתקל בהתנגדות מבית. הבוחר היפני התרגל לרעיון כי ליפן אין צבא וכי מדובר בכפרה על עוולות שבוצעו במהלך המלחמה. על ההנהגה היפנית היה לשנות את החקיקה האוסרת על קיום כוחות צבא ולפעול לשיפור מעמדו של הצבא בעיני הציבור. עד תום המלחמה הקרה מעמדם של כוחות ההגנה היפניים היה בכי רע. הם נתפסו בעיני הציבור כגורם חסר חשיבות שתפקידו לנסות ולעכב את האויב עד להגעתה של ארצות הברית להציל את יפן. בעייני רוב הציבור המתגייסים לכוחות ההגנה היו אלו אשר לא היו מוכשרים מספיק כדי להתקבל ללימודים באוניברסיטה או לעבודה בחברה טובה (מעיין "לא תאכל תהיה חייל").

אחת מנקודות השפל בתדמיתו של הצבא היפני קשורה ברעידת האדמה הגדולה באזור קנסאי בשנת 1995. הרעידה הכתה קשות בעיר קובה אשר נפגעה בצורה אנושה הן מבחינת החורבן הפיזי ומספר הקורבנות, והן מבחינת התשתיות, בעיקר בגלל חסימת דרכי הגישה לעיר לצורך העברת סיוע. הצבא היפני הראה אוזלת יד בניהול האירועים, ולמרבה הפליאה הגוף הראשון אשר הגיש סיוע לנפגעים היה היאקוזה, ארגון הפשע המאורגן היפני. בעקבות הביקורת הלאומית החריפה על אוזלת היד, החל הצבא היפני להצטייד ולהתאמן בהגשת סיוע במקרי אסון. הדגש על תפקיד זה היה כה רב עד כי בסקר ממשלתי בשנת 2012 כ- 82.9% מהנשאלים השיבו כי תפקידו של צבא יפן הנו להגיש סיוע במקרי אסון.

מתוך רצון לצבור השפעה רבה יותר בזירה הבינלאומית החלה ממשלת יפן לעשות שימוש בצבא דרך מתן פרשנויות מקלות וגמישות לחוקה ולסעיף 9. כתוצאה, החל משנת 1992 ניתן לראות עליה ברמת המעורבות הצבאית של יפן באמצעות מסגרות שונות. הפרשנות הראשונה היתה כי ניתן לשלוח כוחות צבא מעבר לגבולות יפן (דבר שבאופן מובהק אינו הגנתי) במידה ומדובר במסגרת פעילות של האומות המאוחדות. דבר זה סלל את הדרך לשליחת ממשקיפי בחירות בלבוש אזרחי בשנת 1992, ולאחר מכן לשיגור כוחות הנדסה לצורך שיקום תשתיות ופינוי מוקשים. מדובר היה בפעולות לשמירת שלום בחסות האו"ם שנתפסו כמשרתות גם את ביטחונה של יפן.

עם השנים כללי שליחת כוחות צבא מעבר לים התגמשו עוד יותר. במלחמת המפרץ השנייה שלחה יפן חיילים במסגרת קואליציה אמריקאית בטענה כי מדובר בהשפעה על נתיבי אספקת הנפט ליפן ובתשתית קריטית, ועל כן – בפוטנציאל של איום על בטחונה של יפן. כיוון שהדבר נעשה בקואליציה ולא כפעולה יפנית עצמאית, נטען כי מדובר בזכות להגנה עצמית קולקטיבית אשר תסייע ליפן לשמור על ביטחונה. הכוחות הורשו לשאת אקדחים ככלי נשק להגנה עצמית, אך לא רובים אשר עלולים היו לשמש גם ככלי נשק התקפיים.

היום, יחד עם הקריאות לשיפור מעמדה הבינלאומי של יפן עולות גם קריאות לשינוי סעיף 9 לחוקה ואחזקת צבא רשמי. התומכים טוענים כי הסביבה הבינלאומית הקרובה והרחוקה של יפן הנה עוינת ועל יפן לסמוך אך ורק על עצמה. טענה זו מתחזקת עם הקריאות מצד כמה מנשיאי ארצות הברית, המבקשים לסגת ממחויבותה הביטחונית של אמריקה באסיה. בנוסף, צפון קוריאה ממשיכה לאתגר את הביטחון והריבונות היפנית. מנגד יש ביפן הזוכרים את עברה המיליטריסטי של יפן והחוששים לעלייתו מחדש של הדחף האימפריאליסטי. אותם מתנגדים גם מעלים את החשש כי התחמשותה מחדש של יפן תעורר חשש בקרב שכנותיה, דבר שעלול ליצור מרוץ חימוש פאן-אסייתי.

כמה זה עולה לנו…
החל משנות ה- 1960 שמרה יפן על תקציב הצבא סביב אחוז אחד מהתוצר הלאומי, אך כיון שמדובר באחת מהכלכלות הגדולות בעולם מדובר למעשה בתקציב לא קטן. כך לדוגמה בשנת 2004 אושר תקציב צבאי של 44.7 מיליארד דולר, בשנת 2007 תקציב של 41.75 מיליארד ובשנת 2015 41.9 מיליארד דולר. כך ניתן לראות שהוצאות הביטחון של יפן נותרות יציבות, במיוחד משקלן כחלק מהתקציב הכולל. בפועל ניתן לראות כי מדובר אמנם בצבא קטן מבחינת כוח אדם, אך בעל ציוד ואיכות אימונים מהטובים בעולם. כוח האדם הצבאי בסדיר ובמילואים אינו עולה על 311,000 איש, עם כ- 1,500 כלי טיס (כולל מטוסי תקיפה, יירוט, מודיעין, תובלה, מסוקים ואימון). כוח היבשה כולל כ- 680 טנקים, כשהצי מחזיק 131 כלי שיט – כמות מעטה יחסית לארכיפלג.

מה אנחנו יותר – חמודים או מאיימים?
מן הראוי שצבא יפן רוצה להצדיק את קיומו, כשהוא מחפש גיבוי ממשלתי ואת תמיכת הציבור. מעבר לניסיון לתאר את תפקידו כמאתגר, תורם ושוויוני, הצבא מנסה להציג את עצמו כחמוד (קוואי) – לא הדבר הראשון שעולה כשמדובר בצבא. לצורך זה, הוא משתמש בדמויות מאנימציה ומנגה (קומיקס). את הצלחת האסטרטגיה הזו אנו נוכל לבחון בעתיד. לעת עתה, בין אם תפקידו של צבא יפן הוא להגן על גבולות יפן או לפעול במקרי אסון, אנו נמשיך ליהנות כל קיץ מתצוגת האש הצבאית השנתית למרגלות הר פוג'י.