האלפים היפנים למטייל: טאטיאמה – קורובה | אילה דנון
לפני כ- 50 שנים נפתח נתיב המעבר של טאטיאמה – קורובה (Tateyama – Kurobe Alpine Route) החוצה את שיאי הרכס הצפוני של האלפים היפנים. כתיבת סיפורו של הנתיב ההררי מחזיר אותי שנים אחורנית לתקופה בה עסקתי במחקר בגיאוגרפיה של תיירות. היו אלה ימינו הראשונים ביפן, חילקתי את זמני בין התאקלמות בארץ השמש העולה ובין כתיבת מחקר בנושא פיתוח בר קיימא של אזורים תיירותים. ביושבי לכתוב על פיתוח אזור מבודד בהרים הבנתי עד כמה השכילו היפנים ליישם באופן אינטואיטיבי תיאוריות של פיתוח בר קיימא.
הנתיב האלפיני טאטיאמה – קורובה עובר בתחומי הפארק הלאומי של צ'ובו (Chubu Mountain National Park), המהווה חלק מהרכס הצפוני של האלפים היפנים. הדרך חוצה את ההרים מאזור מצומוטו (Matsumoto) במזרח לעבר טויאמה (Toyama) במערב. האזור ממוקם כ- 600 ק"מ מערבית לטוקיו וכ- 650 ק"מ צפון-מזרחית לקיוטו.
הדרך האלפינית מאפשרת הצצה לשיאי רכסי ההרים גם לתיירים שאינם מאובזרים בציוד טיפוס הרים מקצועי. באמצעות מערך תחבורה משוכלל ניתן להגיע לגבהים מרשימים ולהינות מתצפיות מרהיבות על שיאי ההרים המתנשאים מגבהים של 2,500 מטר ועד ל- 3,015 מטר מעל פני הים. הנתיב פתוח כ-7 חודשים בלבד במהלך השנה – מסוף אפריל ועד מחצית נובמבר. בחודשים אלה נוהרים עשרות אלפי מטיילים להינות מנופי ההרים הפורחים באביב, מגווני הירוק הרעננים בקיץ, ומצבעי השלכת הבוערים בעונת הסתיו. בחודשים הקרים מתכסה האזור במעטה שלג של יותר מ- 15 מטרים.
המבקרים יכולים לבחור לחצות את ההרים ממערב למזרח (טויאמה Toyama– שינאנו אומצ`י Shinano Omachi) או בכיוון ההפוך – ממזרח למערב.
התייר המערבי הבוחר לחצות נתיב זה מוצא עצמו מוקף לא רק ביופי של הטבע אלא גם ביפנים נלהבים אך ממושמעים. יום סיור באזור זה חיזק את הערצתי ליכולתם הבלתי מעורערת של היפנים לתכנן אזורי תיירות מתוך עקרון של שמירה על משאבי הטבע לשימוש הדורות הבאים. או במילים אחרות, מתוך גישה של `תיירות בת קיימא`. בשנים האחרונות נעשה שימוש במושג זה כמעט בכל תחום, כשרעיון המוביל הוא ליצור תנופה ושגשוג תוך הקטנת מימדי ההרס המלווים כל תהליך של פיתוח. היפנים במיזם זה הצליחו, מצד אחד, למשוך המוני תיירים לאזור נידח ובלתי מפותח, ומצד שני שמרו על המרקם האקולוגי העדין של המרחב האלפיני ומשמרים נכס זה לדורות הבאים.
סיפורו של נתיב הררי: בשנת 1964, כשנה לאחר גמר הקמתו של סכר קורובה (Kurobe), החלו היפנים להקים את הנתיב האלפיני, חצבו מנהרות ארוכות בסלעי ההרים הוולקנים האדירים, סללו כבישים, והקימו רכבלים וקרוניות תת קרקעיות. אחד התנאים להצלחת פרויקט אזורי בקנה מידה גדול הוא שיתוף פעולה של גורמים ממשלתיים ואזוריים, חברות תחבורה וארגונים כלכליים גדולים. היפנים עבדו בשיתוף פעולה ובתכנון זמנים מדוייק וסיימו את הפרויקט לאחר 8 שנים בלבד. באביב 1971 נפתח האזור לציבור הרחב.
צפו בנופי המסלול בסרטון של משרד התיירות היפני Japan National Tourism Organization:
היפנים גאים להציג את הנתיב האלפיני כ- `נתיב ירוק`, ומנהלים את הפרויקט מתוך ראיה זו. תיירים אינם מורשים להכנס עם רכביהם לאזור. לאורך הנתיב הקימו מערך תחבורה הנותן פתרון לציבור הרחב. נתיב החציה חולק ל-9 מקטעים, ובהם נעשה שימוש באנרגיה נקייה, למשל, במקטעים בהם נסלל כביש, חייבו את נסיעתו של אוטובוס חשמלי. קרוניות ורכבלים משלימים את פרוייקט אדיר מימדים זה.
תנאי נוסף להצלחת מיזם תיירותי המותאם לתיירות המונים (Mass Tourism) הוא ארגון מדוייק ותפקוד יעיל של הפרויקט. הרשויות המפעילות את הנתיב האלפיני לקחו על עצמן את משימתם ברצינות ובסדר האופיינים ליפן. קבוצות מתבקשות להסדיר זאת מספר חודשים מראש. כך קובעים מראש את מספר האנשים הנמצאים בכל נקודה לאורך ציר המסלול ובכל כלי רכב בכל זמן נתון. היפנים מצליחים לשנע אלפי אנשים ביום בדיוק ובסדר מושלם תוך בקרה על תנועת ההמון מתחילת המסלול ועד סופו. במשך כ-8 שעות נעים אלפי יפנים במערך מגוון של אמצעי תחבורה בשקט ובסדר מופתי. כך, המטיילים היפנים עצמם מהווים חלק חשוב בהצלחת הפרויקט. ללא מרכיב המשמעת האישית של כל יפני אי אפשר היה להקים את המיזם התיירותי ולשמרו לאורך זמן.
אנסה להמחיש את התנהלות הדברים. האוטובוס החשמלי יוצא מהתחנה בדיוק בזמן, נוסע במנהרות ובכבישים המיועדים רק לו ומגיע לתחנת הרכבל, בה יש תצפית נוף. לאחר תצפית הנוף ממשיך המטייל ברכבל לנקודה הבאה בה ממתינה קרונית. בדומה לכלי התחבורה המתוזמנים בקפידה, גם זרם המבקרים מתוכנן בהתאם וזמן שהייתם בכל תחנה לאורך המסלול ידוע מראש. מצויידים במפת מסלול מפורטת ובטבלת לוחות זמנים, עוברים המטיילים מנקודה לנקודה, שוהים זמן מדוייק בכל נקודת תצפית ומתייצבים (בזמן!) בתחנה ההמשכית. נקודת התצפית מתפנה לזרם האנשים המגיע מתחנות קודמות. בכל תחנה נמצאים פקידים, בידיהם לוחות זמנים מפורטים בהם מעודכנים שמותיהם של האנשים האמורים לעלות לכל כלי רכב. המבקרים היפנים מקפידים על הזמנים גם הם, ודואגים להתייצב במקום לפני יציאת כלי הרכב.
לא נותר לנו אלא להתקנא ביוזמה, בכושר הארגון, הביצוע והדיוק של היפנים, שהצליחו להפוך מחוז נידח למקור שואב להמוני תיירים. נסו להעלות בדעתכם מה היה קורה אילו היינו מזמינים את היפנים לתכנן את מערך התיירות הכולל של איזור ים המלח. היינו מצליחים לשמור על אוצר הטבע הנדיר והיפיפה שברשותנו, ובו זמנית להנות מהזרמת כספים אדירה כתוצאה מפיתוח מערך תיירותי כלכלי ענק מימדים.
האלפים היפנים – בואו נצא לדרך…
במחצית השניה של אוקטובר 2008, במסגרת "מסע למחוזות עלומים" של "יפן חוויה אחרת" הגענו לאזור האלפים היפנים הצפוניים. בתקופה זו היו צבעי השלכת (ביפנית – Koyo) בשיאם, השמש האירה את העלים האדומים והצההובים והדגישה את בעירת צבעי הסתיו. התרשים מטה מתאר את הנתיב האלפיני המחולק למקטעים שונים.
במשך כ- 8 שעות נחשפנו לנופים ההרריים המרשימים של רכסי האלפים היפנים. נקודות תצפית מגוונות לאורך המסלול סחטו עוד ועוד תמונות ממצלמותינו. החוויה שהשאירה בי חותם עמוק היתה השילוב המנוגד כל כך של נופי הטבע המבודדים עם המוני יפנים שהקיפו אותנו. ביום זה חלפה בראשי מחשבה שאנו יכולים להשקיע שנים ארוכות בחקר צפונותיו של העם היפני, אך רק שהייה אינטנסיביות במקום בו מצופה מאיתנו להתנהג כמקומי לכל דבר, מעניקה הוויה אמיתית של נגיעה בתרבות. לזרים כמונו, חוויה זו יכולה להיות מלווה גם בתסכול וקושי להצליח להינות מטבע מבודד ללא תחושת חופש התנועה האישית שלנו.
בהמשך הסקירה יפורט המסלול האלפיני. התיאור מבוסס על התחבורה הייחודית שפותחה לאורך הנתיב במקטעיו השונים. אתם מוזמנים לעקוב אחר המסלול המובא בתרשימים מטה ולהתרשם מהתמונות הממחישות את יופיו של הנתיב ההררי.
דיווח מהשטח – לאורך הנתיב האלפיני של טאטיאמה קורבה
מהעיירה שינאנו-אומאצ'י (Shinano Omachi) – דרך אומאצ'י אונסן (Omachi Onsen) לאוגיסאוו`ה (Ogisawa): אנו יוצאים באוטובוס מעיירה בשם שינאנו-אומאצ'י הנמצאת בגובה של 712 מטר מעל פני הים לעבר אוגיסאוו`ה הממוקמת בגובה של 1,433 מטר מעל פני הים. זוהי נסיעה של 18 ק"מ ושל כ- 40 דקות. עם הגעתנו לאוגיסאוו`ה אנו נהנים מתצפית על צבעי השלכת המדהימים הסובבים אותנו. מסביבנו יפנים המזדרזים בהליכה מהירה לעבר טרמינל האוטובוס החשמלי. השעה 8:20, אנחנו צריכים לעלות רק בשעה 9:00 על האוטובוס. מקננת בי השאלה האופיינית כל כך לזרים (הסוררים) – `מדוע לא להמשיך ולגמוע את היופי העוטף אותנו?` התשובה נעוצה במשמעת ובסדר היפני – אם האוטובוס צריך לצאת בזמן, צריך לחשוב גם על הזמן הנדרש לארגון מאות התיירים על שיירת האוטובוסים החשמליים. התיירים היפנים יעזרו למארגנים ויתייצבו כמובן כחצי שעה לפחות באולם ההמתנה. לאחר תצפית קצרה לטעמינו עלינו בשעה 8:40 (20 דקות לפני הזמן שהוזמנו לרכב!) במדרגות לאולם ההמתנה. עשרות זוגות עיניים ננעצות בחבורה שלנו בהשתוממות בשאלה אילמת איך העזנו להגיע באיחור לעמדת ההמתנה של האוטובוסים.
מאוגיסאוו`ה (Ogisawa) לעבר סכר קורובה (Kurobe): אוטובוס חשמלי יוצא מתחנת אוגיסאוו`ה – אנו נוסעים מרחק של 6.1 ק"מ ב- 16 דקות במנהרת קנדן (Kanden). המנהרה נחצבה בתוך הר אקאסאוו`ה (Akasawa), המתנשא מעלינו לגובה של 2,678 מטר. מגיעים לטרמינל של סכר קורובה. זרם האנשים יוצא באופן מסודר ושקט אל עבר התצפית הנגלית לעינינו (תמונות מימין).
מסכר קורובה (Kurobe) לעבר תחנת קורובקו (Kurobeko): הגענו לגובה של 1,470 מטר מעל פני הים, והפקידים היפנים מקציבים לנו זמן נתון – 44 דקות בדיוק! טיפסנו בהרבה מדרגות לתצפית על סכר קורובה ( Kurobe Dam), הנחשב לסכר הגבוה ביותר ביפן, ועל אגם קורובה (Kurobe lake). הסכר נבנה במשך 7 שנים, בשנים 1956 ועד יוני 1963 כחלק מתכנית לניצול מימי נהר הקורבה להפקת כוח הידרו-אלקטרי. הסכרהנמתח בקשת לאורך של 492 מטר ומתנשא לגובה של 186 מטר נחשב לאחד הפרויקטים הגדולים של המאה העשרים. ניתן לשוט במימיו של אגם קורובה ולהינות מהנוף הדרמטי הסובב אותנו. אך תוכנית הסיור המוקפדת שקיבלנו מהיפנים לא הותירה לנו זמן מספק לשייט. הגענו בדיוק בזמן לתחנת ההמתנה, כל חברינו היפנים כבר עומדים בשורות ממתינים להוראות הפקידים. הקרוניות מגיעות ואנחנו נצא עוד 9 דקות בדיוק להמשך דרכנו.
מתחנת קורובקו (Kurobe-ko ) לעבר קורובה-דיירה (Kurobe Daira): מסודרים בקבוצות מאורגנות בהתאם לגודל הקרונית, אנו עולים למשימה הבאה: נסיעה בתוך מנהרה במגמת עליה 0.8 ק"מ. מגיעים בדיוק לאחר 5 דקות, עולים כמעט 400 מטר לתחנת קורובקו הנמצאת בגובה של 1,828 מטר מעל פני הים. כאן מצפה לנו תצפית מרהיבה על שיאי ההרים המקיפים אותנו, בקומה התחתונה – חנות מזכרות בה יש אפילו פינת קפה. אבל למי יש זמן? היפנים הקציבו לנו 35 דקות ועמדנו במשימה בכבוד.
