ממסילות הברזל אל בקתות העץ - 320 קמ"ש אל הכפר היפני | מתן כץ
כתבה ראשונה בסדרת כתבות על יפן הכפרית
מי שטייל ברחבי יפן בוודאי מצא את עצמו יושב בנוחות במושביה המפנקים של רכבת הקליע, בזמן שהנופים שבחוץ מתחלפים במהירות מסחררת, תוויהם של בתים, כפרים, שדות אורז, גורדי שחקים, רצים מול העיניים בתוך בליל צבעים וצורות שחולף מהר משאפשר לזכור.
זוהי השינקנסן. (Shinkansen) – רכבת הקליע. הרכבת הסופר-מהירה של יפן, המהווה חלק ממערכת התחבורה הציבורית המתקדמת, המשוכללת, המדויקת והעמוסה ביותר בעולם – מערכת הרכבות היפנית. השינקנסן כל כך יעילה שבדמותה ובהשראתה נבנו מערכות של רכבות מהירות במדינות רבות באסיה, שמשרתות כיום מיליונים רבים של נוסעים ביום ברחבי היבשת האדירה.
השינקנסן ביפן משרתת ביעילות רבה כמיליון נוסעים ביום, ובסה"כ 365 מיליון נסיעות בשנה (נכון לשנת 2015). מהירותה יוצאת הדופן כ- 320 קמ"ש במקטעים המהירים ביותר, מנתבת אותה למסילות מיוחדות ונפרדות המיועדות לה בלבד. אורך מסילות השינקנסן ביפן מגיע כמעט ל- 3,000 קילומטרים! השינקנסן נוסעת לאורך עורקי התחבורה הראשיים ביפן, החל מהוקאידו בצפון, למטה לאורך צפון האי הונשו (איזור טוהוקו), בטוקיו היא מתפצלת לקווים מהירים שמחברים את הכרך האדיר עם האלפים היפניים, עם איזור ים יפן הצפוני ועד איזור קנסאי של קיוטו ואוסקה, משם השינקנסן ממשיכה בקו ארוך מאוד עד למערב יפן, ועוברת בהירושימה, חוצה את ים יפן הפנימי עד לאי קיושו ומגיעה ממש עד לקצהו בקגושימה.
קו השינקנסן הראשון נחנך ביפן לקראת אולימפיאדת טוקיו בשנת 1964 וחיבר בין טוקיו לאוסקה, בעוברו לאורך דרך הטוקאידו (Tokaido) המסורתית – דרך ששימשה בעבר הרחוק ומשמשת עד ימינו כעורק התחבורה הראשי בין אוסקה ואיזור קנסאי לטוקיו ואיזור קאנטו (למרות שבימינו יותר סביר לראות מכוניות ורכבות ופחות סמוראים רכובים על סוסים). באותה שנה נסעו בשינקנסן רק 11 מיליון נוסעים, אך בחמישים השנים שאחרי בוצעו כבר 11 מיליארד (!) נסיעות בקווי השינקנסן, מה שהופך אותה למערכת התחבורה עם מספר הנסיעות המצטבר הגבוה ביותר בעולם. השינקנסן היא גם קו הרכבת המהיר הראשון מסוגו בעולם, ונכון לעכשיו היא שניה במהירותה ובאורך מסילותיה רק לסין.
רכבת מהירה – מהעיר אל המולדת
בשנת 1970 יצא לדרך קמפיין של חברת הרכבות הממשלתית שנקרא – 'Discover Japan' מייחסים לקמפיין זה חשיבות עצומה, כ'טריגר' של גל הנוסטלגיה בתיירות הפנים שהניע תיירים אורבניים, ברשת הרכבות המתפתחת, לבקר באזורים כפריים ביפן. 'דיסקבר ג'פן' הפך לאחד מהקמפיינים המוצלחים ביותר בהיסטוריה של יפן. זה היה הקמפיין הראשון שעודד את היפנים לצאת מתחומם ולתור את ארצם, ובעיקר – לגלות את זהותם ותרבותם. הקמפיין כלל תשדירים ופוסטרים שבהם כיכבו נשים צעירות, עירוניות ואופנתיות, ממעמד בינוני גבוה, מטיילות במרחב הכפרי ביפן ופוגשות במגוון דמויות ונופים מחממי לב- פוגשות אנשים מעניינים בקרון הרכבת ואוכלות איתם יחד ארוחה משביעה, טובלות באונסן חם לצד בקתת עץ ישנה, והולכות ברחובותיו של כפר שקט ודומם עם בתי עץ מסורתיים. הקמפיין ניסה בעצם לגרום ליפנים להפנים את זרותם המודרנית בתוך תרבותם הם, ולשדר להם שעל ידי נסיעה אחת ברכבת באפשרותם לגלות מחדש את יפן של הוריהם וסביהם, ובתוך כך – את עצמם.
'תיירות מסורת' (Heritage Tourism) או בקונטקסט היפני שלה 'תיירות פורוסטו' (Furusato tourism) היא מהנישות התיירותיות הבולטות והמצליחות ביותר בתעשיית התיירות העולמית, והיא נוחלת הצלחה במיוחד בשוק תיירות הפנים במדינות מתועשות ומפותחות, כגון יפן. לתהליכים של תיעוש וגלובליזציה יש השפעות דומות מאוד במדינות שונות בעולם – עזיבה המונית של אזורי הספר, נטישה של מקצועות אגרריים, מעבר הדרגתי מסגנון חיים 'מסורתי' – בעל מאפיינים מקומיים רבים, לטובת סגנון חיים גלובלי בסגנון מערבי בערים גדולות, וכיוצא בזה. תיירות המסורת במדינות שונות בעולם מצליחה להפיח חיים, לעורר עניין מחודש ולהחזיר אנשים לאותם היבטים מהעבר בתרבותם שבזמנים של התפתחות מואצת עשויים להיחשב כ'פרימטיביים', גורמים מעכבים שניתן ורצוי להתנער מהם.
מאז ועד היום יש עיסוק במורשת של יפן, וחברות פרסום ותיירות כאחד בחרו להתמקד במסעות אל מקומות ביפן שמעלים ניחוח של יפן ה'מסורתית' – יפן אגררית, כפרית ואינטימית. יפן כפי שנראתה לפני שהמגע עם המערב הכניס אותה לסחרור של תיעוש, מיליטריזם, חורבן ומחסור, ולבסוף מודרניזציה וגלובליזציה. המבט שמנסה תעשיית התיירות לשווק בקמפיינים, הוא של מסע, של חיפוש אחר 'הבית', כלומר 'לטייל הביתה'. ה'בית' במובן זה הוא יותר ממקום גאוגרפי, אלא הוא 'בית' שמשמש כאנטיתזה לחייהם של יפנים בני זמננו, והוא בא בניגוד חד לארבעת העשורים שאחרי מלחמת העולם השניה, בה יפן עשתה ככל יכולתה להשתוות למדינות המערב מבחינה כלכלית, תעשייתית, טכנולוגית ותרבותית. כלומר, אחרי שהגיעה יפן למנוחה ולנחלה וביססה את מעמדה כמדינה מפותחת ומשגשגת מפנה החברה היפנית את מבטה אחורה ומחפשת שורשים והמשכיות, שאותה מצפים למצוא במרחב שהכי פחות השתתף במירוץ התיעוש והמודרנה – הכפר היפני.
השיח על הזהות הלאומית היפנית פוגש את תעשיית תיירות הפנים היפנית במושג חשוב ורב משמעויות, הוא – הפורוסטו (Furusato). למילה 'פורוסטו' משמעויות רבות. משמעותו המילולית היא 'כפר ישן', אבל הפירוש המדויק יותר הוא 'בית' או 'מקום ילידי/טבעי' (Native Place). אם מפרקים את המילה לרכיביה מקבלים 'פורו' (furo) "ישן" או "עתיק", ו- 'סטו' (Sato) – "כפר".
פירושה המילולי של המילה הוא "מקום שבו אדם גדל" או בלועזית "Hometown" – מילה שאין לה מקבילה מוצלחת בעברית, כי המושג העברי "עיר מולדת" מטשטש את ההיבט הכפרי שבמילה היפנית 'פורוסטו', שהוא היבט חשוב מאין כמוהו. יפנים המשתמשים במונח 'פורוסטו' מתכוונים לרוב אך ורק לכפר. לא לכפר מסויים, אלא לאידיאה של 'כפר ערטילאי' שהוא המולדת והלב האמיתי, ה- 'קוקורו' (,Kokoro), של כל יפני ויפנית. כפר ששוכן בלב עמק ירוק ופורח, נהר צלול זורם בקרבתו, הורים וילדים עומלים יחדיו בשדות אורז מוצפי מים, עשן עולה מארובות בתי העץ לעת ערב, כשכל משפחה מתכנסת סביב לאח הפתוחה, שם מתבשלת ארוחה טריה ומזינה. קהילה מגובשת של זקנים וצעירים שחיה מהטבע ומקיימת אורח חיים שהזמן לא נגע בו ושלא התקלקל מהמגע עם העולם החיצון.
כיצד השתלב הכפר היפני במירוץ המודרניזציה וכיצד השתנתה דמותו מאז ועד ימינו? מה מצאו בכפרים אותם תיירים מהעיר הגדולה? זאת ועוד במאמר הבא…
