לעופר, למיטל ולקבוצת המטיילים, 
התבקשתי לשאת דברים בשם הקבוצה כולה. אני מניח שאני עומד לבטא את הרגשות של כולנו ואולם מאחר ולא נערך מכרז מסודר בנוגע לשאלה מי יישא את נאום הסיכום מטעם החבורה קיימת סבירות שאנשים ירצו להוסיף, לגרוע, לשנות ואז כמובן המיקרופון יעמוד לרשותם.
יכולתי לומר רק שהיה זה טיול נפלא, מדהים, מרתק וניתן כמובן להוסיף עוד כהנה וכהנה מילים מקבילות שיתארו את המסע שעברנו יחד. במקבץ המילים הזה אמרתי בעצם את הכל. אולם אם אפסיק כאן, המסר שאני מבקש להעביר יראה שטחי ולא רציני. ולכן אמשיך ואפרט.
למען גילוי נאות נני ואני חששנו מלטייל בטיול מאורגן עם אנשים שאת רובם מעולם לא פגשנו. מעולם לא עשינו מסע דומה. המציאות הייתה מאד משמחת. משך שבועיים מאד אינטנסיביים מצאנו עצמנו מטיילים עם אנשים טובים, מאד נחמדים. במהלך הזמן נוצרה בינינו קרבה, נוצרו קשרים יפים. השבועיים שעברו הפכו אותנו לידידים. היה מאד נעים לטייל ביחד.
אני מבקש להביע התפעלות מהארגון המדהים שהרשים את כולנו. אם להשתמש במילה פחות ספרותית הייתי אומר, עופר, שהיה זה ארגון מאד מרשים ברמה המקצועית. כל מי שעסק אי פעם בנושאים ארגוניים לא יכול שלא להתפעל ממנו. בין הרכבות לסוגיהן, בין התחנות למיניהן, בניהול זמני הסיורים המאורגנים באתרים השונים, בניהול זמני הסיורים החופשיים, בארגון נקודות המפגש, בארגון המעברים בין האתרים. כל מה שנשאר לנו זה ללכת בשורה עורפית אחרי דגל הקרפיון כשמדי פעם עופר ממתין לנו במהלך המסלול עם מטעמים יפנים מתוקים, אולי כדי שניווכח שיפן זה לא רק מקדשים. אמנם היו "פשלות" ארגוניות. למשל הבוקר: בתשובה לשאלה קיבלתי ממיטל תשובה שאורך הנסיעה אמור להיות 36 דקות. בפועל הסתבר שהוא ארך 37 דקות. בהחלט "פשלה" אבל כזאת שניתן לעבור עליה בשתיקה (במיוחד עם משווים אותה לנתונים "המדהימים" של רכבת ישראל).

ולגבי התוכן: העברת המידע נעשתה באופן מרתק, מעניין ומגוון. כאן עזרה לנו מיטל לשוטט בתרבות המרתקת המקומית שהיא כל כך רחוקה מאתנו. אני לא בטוח שאצליח לעמוד בבחינה שבה אצטרך לדקלם את שמות השוגונים, הסמוראים, הקיסרים וכו' אבל הסיפור הועבר באופן כל כך מרתק ומקצועי שניתן היה ללמוד ממנו באופן כללי על התפתחות הישות הקרויה היום יפן. עדין יש לי שאלות פתוחות בעיקר בכל מה שקשור ל"איך כל זה התחיל". אבל במהלך הטיול הפסקתי לשאול שאלות בנידון. הבנתי שגם אצלנו, בתקופה שלא היה בה חומר כתוב, שעדין הכתב היה בראשית התפתחותו, שמה שכבר נכתב לא בטוח שהוא תיאור אמיתי של המציאות שהייתה, אין תשובות חד משמעיות לשאלות כאלה. תמצאו, למשל מחקרים סותרים על התהוות שבטי העברים ומאוחר יותר, השבטים הישראלים והשבטים היהודים שגם אצלנו מביאים לסימני שאלה בנוגע מי אנחנו ומהיכן באנו.
כולנו אנשים "מתבגרים" וככאלה הולכת ומתפתחת בנו במהלך השנים התייחסות צינית לעולמות שאין בהם ראליזם צרוף. במהלך הסיורים מצאתי עצמי מתאפק שלא לפלוט הערות ספקניות. הבנתי שבמקום שבו משוחחים על התרוקנות והארה אין תקומה לציניקנים. הפעם ארשה לעצמי לחרוג מעט מהאיפוק ולומר שאני מניח שאיש מחברי הקבוצה לא יחזור הביתה, יחסל את הגינה הירוקה, יפזר עליה חצץ "שינטואי" טהור עם כמה סלעים מפוזרים עליו, ישב בצד, התבונן בהם, ימחה כפיים וימתין להארה. גם איש מחברי הקבוצה לא ירכוש פסל של בודהה ישים לפניו קערה של אורז ויקיים איתו שיחה על טעמו של המזון הנ"ל. בכל זאת נדמה לי שכל אחד מאיתנו יחזור הביתה כשהוא לוקח איתו "חתיכת" יפן. אולי לא יגיע להארה ולא להתרוקנות אבל אולי, למשל, נאמר פעמיים ביום, פעם ביום, פעם בחודש, ימצא עצמו עוצר ומתרכז בלא כלום. פשוט נח. אולי באמת תהיה בכך תרומה ממשית לבריאות הגוף והנפש. למען הגילוי הנאות ניסיתי זאת בעבר והגעתי למסקנה שאני "איש בלתי מתרוקן" אולי עתה אנסה שוב.
אני לוקח איתי מיפן את הגנים המדהימים שעצם ההתבוננות בהם מביאה לדעתי להארה. אני מודע לעובדה שבאדמת הלס החרסיתית והמלוחה בחצרים הסיכוי שאצליח לבנות גן קרוב למה שראיתי שם הוא חלום באספמיה. אבל אני מוכן למלחמה. היופי שראיתי כה מדהים שאני לא מוכן להרים ידיים ולא מוכן לאמץ את הגישה השינטואיסטית לפיה התהליך והדרך חשובים יותר מהמטרה.
מתחילים לאט להתרגל לעובדה שמחר אנחנו חוזרים לשגרה. נזכור את הרגעים היפים שחווינו יחד ונקווה שדרכנו עוד יצטלבו.

4.5.2019 | יגאל בשם קבוצת אפריל 2019