באפיזודה הראשונה, "קסם (או משהו פחות מבטיח)", מֵייקוֹ, דוגמנית צעירה, מגלה שהחבר החדש של חברתה צוּגוּמִי הוא בעצם החבר-לשעבר שלה קָזוּאַקִי. הגילוי מתרחש בעת נסיעה משותפת במושב אחורי של מונית נוסעת. זהו מרחב שמייצר אינטימיות וקרבה, מופרד מכל רעשי החוץ, כך שמתאפשרת פתיחות וחשיפה של רגשות, יחד עם שימוש בדמיון לגבי טיב הקשר הרומנטי. המגוצ'י בוחר להציב את המצלמה מול שתי דמויות הנשים ובכך מאפשר לצופים להיחשף לתגובות שתיהן בו זמנית, להיות חלק מסיטואציה אינטימית בין חברות. אולם, שמחתה הגלויה של מייקו והעניין שהיא מפגינה לנוכח התלהבותה של חברתה מכסים על סערת רגשות שמתחוללת בתוכה. מיד לאחר שצוגומי יורדת בביתה מייקו נוסעת להתעמת עם קזואקי. בסצנת העימות המטלטלת ביניהם, ריקה מכל סאונד למעט קולותיהם, המנעד הרגשי הוא עצום, מתחלף בין רגעי כעס, תסכול, כאב, הסתרה, חשיפה, משיכה וקרבה.
באפיזודה השנייה, "דלת פתוחה לרווחה", אישה נשואה ששמה נָאוֹ, סטודנטית שנה רביעית, מבקרת במשרדו של סֶגָווַאה, מרצה מצליח באוניברסיטה, שאף פרסם לאחרונה ספר שזכה בפרס ספרותי חשוב. מאהבה הצעיר סָאסַקִי מבקש ממנה לפתות את סגוואה, כנקמה על כך שהכשיל אותו באחד מקורסי החובה. מלכודת הפיתוי מתמקדת בקריאת קטע ארוטי ארוך מתוך ספרו, לאחר שנאו משתפת כי למילים הכתובות הייתה השפעה עמוקה עליה. היא אמנם ניגשת למשימה מתוך העמדת פנים של מעריצה מפתה, אך אינה צריכה להתאמץ מדי, שכן הספר אכן ריתק אותה. הקריאה המדודה מייצרת אינטימיות ומפעילה את הדמיון. היא אף מובילה למעין ריקוד מילולי ביניהם בעוד דמויותיהם חולקות יחד את הפריים, לביסוס של מתח בין נסתר לגלוי, בין מאווים פנימיים להתנהגות חברתית. כמנהגו, סגוואה מתעקש כי דלת המשרד תישאר פתוחה גם במהלך פגישתם, למען הסר ספק שמא מתנהלת במשרדו סיטואציה אינטימית מדיי. עם זאת, הדלת הפתוחה היא גם ביטוי גשמי לחשיפה האישית, לשחרור מכבלים נפשיים וחברתיים, לאינטימיות הבוטה שמציעות המילים הכתובות. לקראת סופה של האפיזודה, הסטטיות שאפיינה את רובה מפנה מקומה לתנועת הנסיעה, עם קיומו של מפגש מפתיע וחושפני בין נאו לסאסקי בתוך אוטובוס עירוני. דלתות האוטובוס נותרות פתוחות לשניות בודדות בעוד נאו יורדת בתחנה, מרמזות על אפשרות להמשכיות כלשהי של המפגש המקרי בין השניים. הצופים נותרים לדמיין המשכיות זו בעצמם.
באפיזודה השלישית הנקראת "פעם נוספת" ומתרחשת בעתיד, וירוס מחשבים הורס כל אפשרות לתקשורת באמצעות הודעות טקסט ומיילים. אפוקליפסה טכנולוגית זו מאפשרת להבליט את כוחה של התקשורת הבינאישית פנים מול פנים. נָצוּקוֹ, אישה בשנות הארבעים לחייה, מגיעה לפגישת מחזור של התיכון בו למדה. למחרת הפגישה, בעודה עולה במדרגות הנעות של תחנת הרכבת המקומית, חולפת על פניה במדרגות שבכיוון המנוגד מי שהיא מזהה כחברתה הטובה מימי התיכון. הפגישה האקראית מובילה לבילוי אחר הצהרים משותף כשבסופו הזדככות הדדית. זו נובעת דווקא מתוך העמדות פנים שנוטלות על עצמן שתי הנשים, כאשר כל אחת רותמת את הדמיון ומדמה עצמה לדמות משמעותית מעברה של האחרת. מתוך התיאטרון התרפויטי הזה מתגבש זיכרון חדש על אודות אותה דמות ויחסי האישה עמה. בין שתיהן נרקמת אפוא אינטימיות עדינה והמגוצ'י מבקש להגן עליה באמצעות צילום האינטראקציה ביניהן ממרחק בינוני, לא פולשני.
שלא כמו האפיזודות הקודמות המתרחשות בטוקיו בוחר המגוצ'י למקם את האפיזודה האחרונה בעיר סנדאיי שנפגעה קשות ברעידת האדמה ובצונאמי של 2011. המגוצ'י הסביר כי הבחירה בלוקיישן הזה נובעת מהחותם העמוק שהותיר בו האסון ומהקשר האינטימי שנוצר בינו לעיר, לאחר ששהה בה שנתיים לצורך הכנת סרט תיעודי העוסק באסון. בעקבות השהות הממושכת, יחד עם המודעות למושג הזמן, נבטה בו ההבנה כי מחר לא מוכר הגיע, כזה שהיפנים לא העלו על דעתם, אך אין ברירה אלא להתמודד עמו. התחושות האלו התגנבו גם לסרט זה, לאותם מפגשים וצירופי מקרים משני חיים שעצרו את זרימת הזמן והובילו להופעתו של מחר חדש לא צפוי שעמו הדמויות נאלצות להתמודד, באופן חשוף וכנה.
