הקולנוע של ריוסוקה הימגוצ'י | מיטל לוין
משהו נפלא עומד להתרחש לקראת סוף החודש. "הנהגת של מר יוסוקה" (ドライブ・マイ・カー, 2021), סרטו המשובח של הבימאי היפני המוערך ריוסוקה המגוצ'י (Ryusuke Hamaguchi), ייצא להפצה מסחרית ויוקרן בבתי הקולנוע. חלקכם כבר צפיתם בו בפסטיבל חיפה שהתקיים באוקטובר או בפסטיבל אָקי-נוֹ לקולנוע יפני שהתקיים במהלך חודש ינואר בסינמטקים ברחבי הארץ. זהו אחד הסרטים הנהדרים ומעוררי המחשבה שראיתי בתקופה האחרונה ובקרוב אקדיש לו רשומה נפרדת. הסרט מועמד בארבע קטגוריות בטקס פרסי האוסקר שיתקיים ב-27 במרץ: הסרט הטוב ביותר, הבימוי הטוב ביותר, הסרט העלילתי הבינלאומי הטוב ביותר והתסריט המעובד הטוב ביותר. למעשה, "הנהגת של מר יוסוקה" הוא הסרט היפני הראשון המועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, וכן הסרט היפני הראשון המועמד במספר קטגוריות במקביל בטקס פרסי האוסקר מאז הסרט "ראן" (乱, 1985) של אקירה קורוסאווה (Akira Kurosawa). יש הטוענים כי שלל מועמדויות אלו הן תולדה של רוחות של שינוי הנושבות באקדמיה האמריקאית לקולנוע. בין היתר, האקדמיה הגדילה את מספר החברים בעלי רקע שונה, ביניהם מיעוטים, נשים וכאלו שאינם אמריקאים, זאת בתגובה לביקורת הגוברת על כך שחבריה הם לרוב גברים לבנים. חשוב לציין שעוד לפני שלל המועמדויות בטקס האוסקר הקרוב המגוצ'י כבר הפך לשם דבר בזירה הקולנועית הבינלאומית, כפי שניתן לראות מהפרסים שקטף בפסטיבלי קולנוע יוקרתיים ברחבי העולם. בפסטיבל ברלין 2022 הוא אף שימש כחבר בחבר השופטים הבינלאומי.
הפעם אני רוצה להכיר לכם קצת יותר לעומק את המגוצ'י ותפיסתו הקולנועית ולהציע סקירה של מספר סרטים נבחרים. המגוצ'י, כיום בן 43, העביר את ילדותו בנדודים ברחבי יפן, בעקבות עבודתו של אביו כעובד מדינה. האופי הייחודי של ילדותו טבע בו את חותמו, כך שגם כאדם בוגר הוא מתקשה לענות על השאלה מהיכן הוא. כנער יפני טיפוסי, המגוצ'י היה חובב נלהב של משחקי וידאו ומנגה (קומיקס), עד שבמהלך לימודיו בחוג לספרות באוניברסיטת טוקיו הוא גילה את עולם הסרטים ונשבה בקסמיו. הוא הצטרף לקבוצת יוצרים צעירים, יצר מספר סרטים קצרים והחל לצבור קילומטראז' מכובד גם כצופה אדוק. לאחר סיום התואר הוא עבד מספר שנים בתעשיית הקולנוע ביפן ולאחר מכן המשיך ללימודי תואר שני בקולנוע באוניברסיטת טוקיו לאומנויות. הסרטים היפנים הקלאסיים הותירו בו רושם עמוק – בעיניו הם מהווים מורשת לאומית ראויה להערכה ולגאווה. הוא מרבה לציין את שמו של הבימאי היפני מיקיו נארוסה (Mikio Naruse) כיוצר שהשפיע על האופן בו הוא מתאר דמויות, במיוחד דמויות נשים. ב-2020 הוא גם היה שותף לכתיבת המותחן התקופתי "אשתו של מרגל" (スパイの妻), בבימויו של מאסטר יפני נוסף, קיושי קורוסאווה (Kiyoshi Kurosawa), סרט שהביא לו את הזכייה בפרס הבימאי הטוב ביותר בפסטיבל ונציה ב-2020. קורוסאווה היה גם המורה של המגוצ'י במהלך לימודי התואר השני כך שהיחסים ביניהם חורגים מעבר ליחסי עבודה. בראיונות סיפר המגוצ'י כי קורוסאווה לימד אותו שהעיקרון המנחה והמפרה ביצירת סרטים הוא עקרון של סתירה כיוון שבמעשה הקולנועי נעשה שימוש במצלמה, כלי המתעד מציאות, על מנת לתאר בדיה. הוא הוסיף כי העבודה המשותפת על התסריט לימדה אותו רבות על האופן בו קורוסאווה הופך את המלים למציאות מצולמת: "התסריט שכתבתי לסרט היה מפורט למדי והכיל סצנות רבות אבל קורוסאווה סאן השאיר הרבה מזה מחוץ לתוצר הסופי. זו הטכניקה שלו – לגרום לקהל להשלים בדמיונו את מה שלא מוצג, להשתמש בזיכרון ובחוויות אישיות לצורך ביצוע פעולת ההשלמה. זהו אחד הדברים החשובים שלמדתי מהמורה שלי."
ב"תשוקה" (PASSION, 2008), סרט הגמר שלו בלימודי התואר השני, מתמקד המגוצ'י בקבוצת צעירים בשנות העשרים לחייהם. הוא מבקש להפנות את הזרקור לאי היציבות שעשויה לאפיין שנים אלו, כאשר הזהות האישית עדיין אינה מגובשת, צעירים נתקלים במכשולים ונדרשים להחלטות משמעותיות בנוגע לחייהם. זוג צעיר חוגג את חתונתו הקרובה במסיבה עם חברים. במהלך המסיבה מתגלה בטעות רומן שהיה לחתן בעבר. אולם, ההתכנסות המשותפת חושפת לא רק סיפור אהבה אסור אלא גם שלל מתחים בין החברים שעד כה הודחקו אל מתחת לפני השטח, וכן מעלה שאלות עמוקות לגבי החברות ביניהם, העתיד ומימוש עצמי. המגוצ'י אמנם היה יוצר צעיר בתחילת דרכו, אך זה לא מנע מהסרט להשתתף בפסטיבל TOKYO FILMeX, פסטיבל סרטים בינלאומי שיוסד בשנת 2000 על ידי חברת ההפקה בה שותף השחקן היפני טקשי קיטאנו (Takeshi Kitano). חשיבותו של הפסטיבל היא בנתינת במה לסרטים עצמאיים מרחבי אסיה.
האסון המשולש בטוהוקו במרץ 2011 חושף את הצד התיעודי בעבודתו כבימאי. האירוע הטראומטי השפיע עמוקות על המגוצ'י, ובראיונות עמו סיפר כי בער בו הדחף לתעד את סיפורם של הניצולים דרך המדיום הקולנועי. יחד עם הבימאי קואו סאקאי (Kō Sakai) הוא ביים טרילוגיית סרטי תעודה המבקשים למדוד את רעשי המשנה החברתיים שעדיין פוקדים את הקהילות המקומיות באזור האסון. עבודת הבימוי הייתה כרוכה בתיעוד הנזק העצום, תהליכי הניקוי והשיקום ובעיקר בראיונות עומק עם ניצולים שהתקיימו בין השנים 2011-2013 ועסקו בזיכרונותיהם, בסיפורי פולקלור ובהרהורים כלליים על החיים באזור טוהוקו. ההסתמכות על המסורת העשירה של סיפור סיפורים בעל פה מאפשרת לחקור את השותפות והדינמיקה שנוצרות במפגש בין דובר למאזין וממחישה כיצד סיפור בודד יכול להתקיים לנצח וכיצד הדמויות בו קמות לתחייה שוב ושוב באמצעות פעולת הסיפור. יתר על כן, הטרילוגיה מציעה את הסיפור שבעל פה כתהליך טרנספורמטיבי מעצים כאשר קולות שונים מספרים את אותו אירוע מזווית המבט הייחודית להם.
המגוצ'י סיפר כי העבודה על הטרילוגיה לימדה אותו להפחית בחשיבותם של תסריטים מוכנים לטובת תגובה אינטואיטיבית לאנשים שמולו ולמראות אליהם נחשף באזור טוהוקו. החוויה הזו הייתה משנת חיים עבורו והכניסה רעננות בלתי צפויה לעבודתו כבימאי: "למדתי להשתמש במצלמה בצורה נכונה, להבליט את כוחה של המציאות, לשים במרכז את האנשים והסיפורים האישיים שלהם, לתת להם לבטא את עצמם, למדתי להקשיב." המגוצ'י ושותפו שמו לב כי ככל שנפגשו עם המרואיינים מספר פעמים רב יותר, כך הושגו תוצאות טובות יותר במהלך הצילומים: המרואיינים היו רגועים יותר ונפתחו ביתר קלות: "נסכנו בהם תחושה שאיננו מעוניינים רק לשמוע על החוויות שלהם כקורבנות אלא קודם כל על החוויות שלהם כאינדיבידואלים בעלי סיפורי חיים עשירים ומערכות יחסים מעצבות. החשיפה האיטית, ההתמסרות השקטה, הן שהובילו ליצירת אינטימיות עמוקה ביננו, היוצרים והמרואיינים."
המגוצ'י סיפר כי את התובנות הללו הוא ממשיך לשלב גם בסרטיו העלילתיים, דרך יישום של עבודה איטית ומדורגת עם השחקנים בכל הקשור להבנה עמוקה של הדמויות שהם משחקים. שמו אכן נודע כבימאי המקדיש זמן רב לחזרות על הטקסטים ולצילומים במהלך עבודה על סרט. הוא שב ומדגיש שכאדם וכיוצר קולנוע פעולת ההקשבה היא פעולה אהובה עליו ותופסת מקום חשוב בחייו: "סיפורים של אנשים אחרים מותירים בי רשמים עמוקים והם שבים ועולים בתוכי בזמן עבודה על תסריט. ראיון אינו מסתכם באיסוף חומרים ובשאילת שאלות ישירה, שכן המרואיין עשוי לחוש שהוא נתון לתהליך לקיחה פולשני. כמראיין עליי לוודא שהאדם שמולי לא ירגיש שלקחתי ממנו משהו. מדובר ביצירת איזון עדין מאוד, בין הקשבה ללקיחה, איזון קשה להשגה."
הסרט "אינטימיות" (親密さ, 2013) נותן ביטוי לסימן היכר נוסף של המגוצ'י – סרטיו הארוכים. זהו סרט בן ארבע שעות המשלב בין בדיון לתעודה. הוא צולם במסגרת קורס למשחק בבית ספר לקולנוע כאשר הסטודנטים עצמם הם השחקנים. לסרט שלושה חלקים: החלק הראשון הוא הפקה בסגנון דוקומנטרי של מחזה; החלק השני הוא ההפקה המלאה של המחזה בפועל, כפי שהוא מוצג בפני קהל; החלק השלישי הוא האפילוג המתמקד בבימאי. המגוצ'י סיפר שהופתע מהעוצמות, מהאיכויות ומהעומק שהסטודנטים הביאו עמם לפרויקט. בשיחות הארוכות שניהלו הוא למד על האישיות שלהם, על החוויות ועל ההתמודדויות, ועבודה איטית משותפת זו יצרה אינטימיות בין הבימאי לשחקניו. עבור המגוצ'י, איכויות מסוימות של משחק, יכולות להופיע רק אחרי זמן ממושך ולכן לזמן יש חשיבות מכרעת במהלך עבודה על סרט.
הפריצה הבינלאומית הגיעה ב-2015 עם "האפי האוור" (ハッピーアワー) שהוקרן גם הוא בפסטיבל אקי נו. מדובר בדרמה באורך חמש שעות העוקבת אחר ארבע חברות בשנות השלושים לחייהן המתגוררות בקובה. לכאורה, כבנות מעמד הביניים, הן חיות את החיים שביקשו לעצמן, עד אשר הן מתכנסות למפגש שתייה, במהלכו נחשפים הסדקים שבחייהן. אחת מהחברות מגלה שהיא נמצאת בהליך גירושין, וגילוי זה מוביל את האחרות לחשוב לעומק על מציאות חייהן: משפחה, מערכות יחסים, זוגיות ועוד. ניואנסים רגשיים נחשפים בעדינות וכוחה של ידידות נשית עומדת למבחן. הסרט נוצר במהלך סדנת משחק לשחקנים חובבנים ורבים מהם השתתפו בסופו של דבר בסרט שקטף את פרס המשחק בפסטיבל לוקארנו – ארבע השחקניות הראשיות חלקו את פרס השחקנית הטובה ביותר. בהתאם לעבודה האיטית על סרטים דוקומנטריים, המגוצ'י עבד עם השחקניות על התסריט במשך שישה חודשים ולאחר מכן, מכיוון שכולן עבדו בעבודות נוספות, צילם את הסרט רק בסופי שבוע במשך שמונה חודשים נוספים. הוא שילב בין שימוש בתסריט כתוב לבין אלתור, כאשר האורך משווה לסרט תחושה של ריאליזם ומאפשר לצופים להכיר היטב את הדמויות ומצבן הרגשי. הסיפור אמנם בוחן לעומק ידידות נשית בוגרת והחוויות המורכבות שנשים חוות, אבל, הוא גם עוסק במידה רבה בנימוסי חברה יפניים: הדברים שחייבים להיאמר, הדברים שאי אפשר לומר, התנצלויות, והשיחות שיכולות לפרוח בחברה כל כך פורמלית.
באחד הראיונות עמו סיפר המגוצ'י על האופן בו הוא יוצר את דמויותיו: "אני מדמיין שהדמות שבמוחי אכן קיימת ושואל את עצמי מהם הדברים שדמות זו לא תעשה ומה מונע ממנה לעשותם – האם זה היבט כלשהו בחברה למשל? אז אני פונה להתבונן בעצמי ובחיי, אני מהרהר בחברה שלנו כיום ותוהה מהי התנהגות מקובלת ולא מקובלת. מתוך תהליך חשיבה זה אני מתחיל ליצור מערך התנהגות עבור הדמות." המגוצ'י הוסיף שיצירת דמויות הנשים ב"האפי האוור" אפשרה לו לעסוק בחברה היפנית בצורה הרבה יותר מעניינת וזה בסופו של דבר מה שהוא רוצה לעשות: "בהשוואה לנשים, גברים יפנים מתנהלים ביתר קלות בחברה. הבעיות והמכשולים של החברה הופכים להרבה יותר ברורים כאשר מציגים רגשות ונקודות מבט של נשים. בכל אופן, חשוב לי במיוחד להיכנס לנעליה של הדמות כך שאוכל לכתוב אותה כאינדיבידואל עצמאי. בתהליך הכתיבה אני מרגיש שיש לי הרבה במשותף עם שחקנים: הם הרי מנסים להבין את הדמות, להשקיע עצמם בתוכה, להפוך להיות היא. מה שאני עושה ככותב וכבימאי הוא זהה: אני מנסה להבין את עקרונות ההתנהגות של הדמות, מנסה גם כן להפוך להיות היא במידה מסוימת, או לפחות מנסה להרגיש ולהגיב כמוה."
הסרט " אסאקו 1 ו-2" (寝ても覚めても, 2018), שגם כן הוקרן בפסטיבל אקי נו ובפסטיבל חיפה השנה, הוא סרטו הראשון של המגוצ'י שהתחרה בפסטיבל קאן ב-2018. הוא הפסיד לבסוף את פרס דקל הזהב לעמיתו הירוקזו קורה-אדה (Hirokazu Kore-eda) ולסרטו "המשפחה שלי" (万引き家族, 2018), אך למרות ההפסד, עצם עמידתו כתף אל כתף עם בימאים כמו קורה-אדה וספייק לי (Spike Lee), העניקה לו כבוד רב ודחיפה משמעותית לקריירה. הסרט מבליט את עיסוקו המתמשך של המגוצ'י בדמויות נשים ובפרספקטיבה נשית. עלילת הסרט מתמקדת באסקאו, סטודנטית צעירה המתגוררת באוסקה ומתאהבת בבחור בשם באקו, למורת רוחם של חבריה. לאחר ההעלמות הפתאומית של באקו, אסאקו, שנותרת עם לב שבור, עוזבת את אוסקה ועוברת לטוקיו, שם היא פוגשת את ריוהיי, איש עסקים זהה במראהו לבאקו. היא מתאהבת בו, אך בהדרגה מסתבר כי למרות הדמיון החיצוני השוני בין השניים גדול. בסופו של דבר, אי היכולת שלה להתנתק מן העבר יוצרת כאוס בחייה. הסרט עוסק במספר שאלות מורכבות, ביניהן: עד כמה אנו מביאים לתוך קשר אינטימי חדש מטענים רגשיים מקשרים קודמים, כיצד קשרים אלו מן העבר משפיעים על הקשרים בהווה? האם אנו מסוגלים לראות את בן הזוג החדש כאדם בפני עצמו?
סרטו "גלגל המזלות" (偶然と想像), בדומה ל"נהגת של מר יוסוקה", יצא גם הוא לאקרנים ב-2021 והוקרן בפסטיבל חיפה השנה ובמסגרת פסטיבל אקי נו בסינמטקים. הסרט מורכב משלושה סיפורים עצמאיים הסובבים סביב נשים ופרספקטיבה נשית, כאשר כל אחד מהם קשור לגורל, לפנטזיה ולצירוף מקרים: בסיפור הראשון יש משולש רומנטי מפתיע של שתי חברות והגבר שביניהן; בסיפור השני סטודנטית לשעבר מפלרטטת עם הפרופסור שלה במטרה להפליל אותו; בסיפור השלישי, שתי נשים נפגשות במקרה לאחר שנים שלא נפגשו. "המשותף לשלוש הנשים האלה", מציין המגוצ'י, "הוא שכולן מחפשות משהו – משהו שאי אפשר לתאר בקלות במילים, אפילו בשיחה. ניסיתי לחקור מהו הדבר הבלתי מוחשי הזה שהן מחפשות דרך מערכות היחסים והאינטראקציות שלהן עם הדמויות האחרות. כל אחד מהסיפורים מציג מצד אחד צירוף מקרים פשוט ומצד שני עולה התחושה שאולי מאחורי צירוף המקרים הזה יש משהו עמוק יותר. אני מנסה לנוע בעדינות מרבית בין הצדדים האלו." הסרט קטף את הפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ברלין 2021 כאשר הוא מאזכר במבנהו פרקים של יצירה מוזיקלית ומהדהד כך את אמירתו של המגוצ'י כי שאב את ההשראה מיצירותיו של שומאן ומיופייה של טוקיו – הלוקיישן לשלושת הסיפורים.
המגו'צי מרבה לדבר בשבח הצפייה בסרטים בבתי הקולנוע, הרחק מהסחות הדעת המאפיינות את הצפייה בבית. הצפייה באולם קולנוע חשוך מאפשרת לדבריו להגיע לרמת ריכוז מרבית ולהבחין בתנועות הקטנות ביותר בגוף השחקן או בנוף הניבט מהמסך. בחלל החשוך העיניים והאוזניים מסגלות לעצמן התבוננות והקשבה מזוככת וכך, השהייה המנותקת אך מחדדת חושים זו מובילה בהמשך לתפיסה אחרת של האדם את העולם שבחוץ. בית הקולנוע הוא לא רק מקום המספק חוויות אלא בכוחו לשנות את חייו של אדם לחלוטין.
הסרטים של המגוצ'י משלבים בין תעודה לבדיון ומציגים כנות נטולת אירוניה או ציניות. הדמויות חושפות את הרגשות שלהן במתינות כך שנוצרת אינטימיות ביניהן לבין הצופה, וזו מובילה לאינטימיות של הצופה עם עצמו, להתבוננות עצמית. המבע הקולנועי של המגוצ'י, בין אם זה הלוקיישן או תנועת המצלמה, ממקד את תשומת הלב ברגעים של קרבה אך גם ברגעי משבר, ודווקא אורכם של סרטיו הוא שמציע לדעתי לצופה חוויה רגשית וקולנועית מלאת תעוזה שמותירה חותם עמוק.
