מסע לגילוי עצמי בסרט - '37 שניות' | היקארי | מיטל לוין
אקדיש הפעם את הבלוג לסרט נבחר מהתפריט הקולנועי היפני שמציעה נטפליקס – "37 שניות" (３７セカンズ、2019) של הבימאית היקָארי (או בשמה האמיתי מיצוּיוֹ מִיָאזַקי). זהו סרט מעורר מחשבה בנוגע ליחס בין שחקן לדמות אותה הוא מגלם: את התפקיד הראשי מאיישת השחקנית הצעירה מֵיי קָייַאמָה, שנולדה עם שיתוק מוחין, והיא משחקת את דמותה של יוּמָה, אמנית מנגה (קומיקס) מוכשרת בתחילת שנות העשרים לחייה, שנולדה גם היא עם שיתוק מוחין. הליהוק של שחקנית עם מוגבלות לגלם דמות של אישה צעירה עם מוגבלות משווה לסרט תחושת אותנטיות וגוון דוקומנטרי מרומז. בריאיון עמה סיפרה היקָארי שבשיחותיה המקדימות עם מיי ועם אמהּ היא למדה את אורח חייה ושגרת יומה של השחקנית ואלו היוו עבורה השראה ליצירת סצנות בסרט. מיי, אם כן, לא רק משחקת אלא חיה את התפקיד. הן השחקנית והן הדמות, כמעין שיקוף זו של זו, מנסות למנוע ממגבלה כלשהי לעצור אותן מלהגשים את חלומותיהן, שתיהן שואפות להביא את עצמן אל קדמת הבמה.
היקָארי רוקמת לאורך הסרט יחסי קרבה ואינטימיות בין הצופה לדמות הראשית. יחסים אלו מתבססים כבר בסצנת הפתיחה. המצלמה ממוקמת בגובה עיניה של יומה בעת נסיעה ברכבת הומה, מציצה עליה מבעד למותני האנשים העומדים בקרון העמוס. לאורך הסרט המצלמה שבה ומתמקמת בגובה עיניה, כך שהצופה חווה את העולם הבדיוני מהפרספקטיבה של יומה, מתוך עמדה שווה שאינה מתנשאת. אופן צילום זה, המעורר אצל הצופה אמפתיה כלפיה, אף מתוגבר על ידי צילומי קלוז אפ על הבעת פניה האמוציונלית של יומה. צילומים אלו, שחושפים נימי רגש עדינים, מעצימים עוצמות רגשיות המאפיינות סצנות שונות ומחזקים גם הם את האינטימיות בין צופה לדמות. עם זאת, היקָארי דואגת לשלבם עם צילומים מרחוק שמציגים את יומה בסביבתה ומבליטים את התמודדותה ויחסיה עם דמויות אחרות, כך שהצופה מקבל תמונה מלאה אודותיה ונשאב לסיפורה האישי. הצצה לעולמה הפנימי מתאפשרת גם באמצעות שילוב של קטעי אנימציה קצרים, שכן אלו הם ציוריה המתעוררים לחיים. כמו כן, בסיטואציות שונות לאורך הסרט יומה שבה ונצפית לבדה, אסטרטגיה קולנועית המקרבת גם כן את הצופה אל הדמות, כאשר במקביל לתהליך החשיפה שהיא עוברת בינה לבין עצמה היא גם נחשפת בפניו.
יומה מתגוררת עם אם מגוננת יתר על המידה, שמפגינה כלפי בתהּ מסירות חונקת ודריכות אינסופית. בתחילת הסרט, מוצגת סצנה בעלת עוצמה, שבשיאה הן רוחצות יחד באמבט. האם מפשיטה את בתה וגופה של יומה נחשף בהדרגה לעיני הצופה, עד אשר היא עירומה לגמרי. תשומת הלב נמשכת לגוף האנושי הבולט על רקע התאורה הבהירה. יומה מטופלת בידי אמה כילד קטן הנדרש לרחצה יסודית, מניחה לה לבצע מגוון פעולות עבורה. סצנה זו פועלת בשני מישורים: היא מאפשרת לצופה להיות חלק מטקס אינטימי ומבליטה את נקודת הפתיחה של יומה בסרט – חסרת אונים ותלותית – תכונות שהאם מבקשת לשמר. חשוב לראות את הרחצה המשותפת של האם והבת גם בהקשר היפני, שכן זהו אחד הריטואלים המשפחתיים הבולטים ביפן. פעילות זו היא אמצעי משמעותי לבניית מערכת יחסים, ליצירת אינטימיות, להעמקת הקשר בין הורה לילד ולהקניית תחושת ביטחון ורוגע אצל הילד. עם זאת, רחצה משותפת מתקיימת ביפן בגילים צעירים יותר, כך שהסצנה מדגימה למעשה כיצד האם תופסת את בתה כילדה קטנה. יתר על כן, בעצם היות הרחצה המשותפת אקט יומיומי, יש בו כדי לרמוז על תלות הדדית המאפיינת את מערכת היחסים המורכבת שלהן. על מנת ששתי השחקניות יחושו על בשרן את מורכבות החיים המשותפים, הן התגוררו יחד במשך תקופה קצרה, לפני שהחלו צילומי הסרט. ההתנסות הזו הייתה משמעותית מאוד, בייחוד עבור השחקנית המגלמת את האם (מִיסוּזוּ קָאנוֹ), שכן היא אפשרה לה להיכנס ביתר קלות לנעליה של הדמות.
יומה עובדת כאמנית צללים בשכר זעום עבור סָיַאקָה, בת דודתהּ ואמנית מנגה מפורסמת שמעדיפה להסתירה מעיני הציבור ולקבל קרדיט על חשבונה. התנהגותה המזלזלת מעוררת את יומה לפעולה. היא מבינה כי סיאקה תכשיל את ניסיונותיה להשיג הכרה אומנותית בזכות עצמה, ומחליטה לצאת לדרך עצמאית כאמנית היוצרת מנגה ארוטית. עורכת מגזין לה מראה יומה את עבודותיה, בתקווה שתסכים לפרסמן, אמנם מתרשמת מכישרונה, אך בד בבד מטילה ספק ביכולתה לייצר מנגה מהימנה ובעלת בשלות מינית, שכן יומה עצמה חסרת ניסיון מיני. היא מציעה ליומה לשחרר עכבות ולממש התנסות מינית. זו, לדבריה, תהווה עבורה השראה ותשווה לעבודותיה אותנטיות שכעת נעדרת ממנה. אמירה זו מפתיעה, גם את יומה, כיוון שהיא מציגה אפשרות לראות אדם עם מוגבלות כיצור מיני, תפיסה שאינה רווחת בחברה.
הרצון לממש את עצמה כאמנית, בשילוב הצעתה המפתיעה של העורכת, מהווים את יריית הפתיחה למסע של גילוי עצמי וחיפוש אחר חירות אישית, למרות המגבלה הגופנית. המסע הזה מתאפיין לא רק בשבירה של קיבעון מחשבתי, של הסובבים אך במידה מסוימת גם של יומה עצמה, אלא גם בשבירה של גבולות פיזיים. בתחילה, יומה מוגבלת לחללים מוגדרים, בין אם זה ביתה שלה או ביתה של סיאקה. התנועה העצמאית היחידה שמתאפשרת לה היא ההתניידות בתחבורה הציבורית בין שני חללים אלו. מסע ההתבגרות מרובה האתגרים יאפשר לה להרחיב את טווח התנועה במרחב הממשי באופן משמעותי, במקביל לפריצת המחסומים האישיים והחברתיים. כך, במהלך המסע יומה אף מתנסה במפגשים שונים עם גברים. אכן, קריאתה של אישה אחרת היא שמניעה אותה לצאת ולחקור את מיניותה, אך ניצני הסקרנות כבר נבטו בקרבה, שכן היא עצמה בוחרת להתמקצע בציורי מנגה ארוטית. העיסוק במיניות של אישה עם מוגבלות אינו שכיח בנוף הקולנועי היפני. יצירתה הקולנועית של היקרי מהווה פתח לסרטים נוספים שיפנו את הזרקור לסוגיה מורכבת זו.
כחלק מההתעוררות שלה, יומה יוצאת אל רובע החלונות האדומים של טוקיו, מרחב ססגוני ותוסס, שם היא מוצאת מעין משפחה אלטרנטיבית. במשפחה זו חברים מר קומה, המתנייד גם הוא בכיסא גלגלים; מאי, נערת הליווי שלו הנוטה לדבר על מיניות בחופשיות ושבאופן סימבולי הסימנית בה נכתב שמה פירושה 'ריקוד' (舞) – אקט המבטא את שחרור הגוף; והמטפל טושי. הם מעניקים לה נחמה, מספקים לה אינטראקציות חברתיות המעשירות את עולמה ומקבלים אותה ללא שיפוטיות. בדומה לעורכת המגזין, גם מאי, מעודדת את יומה להתנער מעכבות מגבילות ולגעת בחיים באופן בלתי אמצעי. הנגיעה הזו בחיים מתבטאת גם בנגיעות של שינוי במראה החיצוני של יומה. בנסיעת הרכבת הראשונה יומה מצטיירת כילדה. בגדיה פשוטים, שערה אסוף וכובע מצחייה על ראשה. את המראה משלים הקול הרך והילדותי. עם התקדמות הסרט, יומה, שמתנסה בבילויים ליליים, מתנסה גם במראה נשי וצבעוני יותר. מראה זה מסמן את צמיחתה לאישה צעירה אך בוגרת הנאבקת על עצמאותה.
ככל שיומה הולכת ומתמסרת לחירות, כך אמה רוצה יותר ויותר להחזיר לעצמה את השליטה בחייה של בתה, להגביל את צעדיה, לשמר תחושה של פגיעות, חוסר אונים ותלותיות, ובכך לעכב את הפיכתה לאישה בוגרת. היא לא מגלה עניין במחשבותיה וברגשותיה של יומה, לא מאפשרת לה לבחור את בגדיה בחופשיות ומרשה לעצמה לחטט בחפציה תוך אי כיבוד פרטיותה. ממצאי החיטוט מפתיעים בעוצמתם שכן הם חושפים בפני האם את החריגה רחבת ההיקף של יומה מגבולות המרחב הממשי שהוקצה לה, ומכאן את החירות האישית שלקחה לעצמה בכדי לגלות את עצמה ואת נשיותה.
המסע כולל גם התחקות אחר עקבות משפחתה וכך יומה, שיוצאת לחפש אחר אביה שנטש את המשפחה לאחר לידתה, מגלה סודות משפחתיים שמטלטלים את קיומה. טושי אמנם מלווה אותה, אך אין הוא ממלא את תפקיד המדריך הרוחני המראה את הדרך. הוא נמצא ברקע, מהווה עבורה אוזן קשבת, תומך בה בעצם נוכחותו. היא זו המכתיבה את הקצב ואת נתיב החיפוש. יומה כעת אינה פסיבית אלא אישה נחושה ובעלת תעוזה, הנוקטת בפעולות אקטיביות למימוש רצונותיה.
היא מצליחה לברוא את עצמה מחדש, להגן על תחושת האוטונומיה שבתחילה נגזלה ממנה ולפרוץ את מחסום הבדידות. עם זאת, התהליך שהיא חווה אינו חד ממדי אלא רצוף תובנות אישיות. כך, חווית השתכרות ראשונית בחברת חבריה לא רק מאפשרת ליומה ליהנות מהרגע, ככל בחורה צעירה, אלא אף מחדדת אצלה מודעות כואבת למצבה: בעת הנסיעה חזרה הביתה בחברתו של טושי, בעודה מבוסמת, נדמים בעיניה הבניינים על אורותיהם לחייזרים. בגילוי לב היא מתוודה בפניו כי לעיתים היא חושבת שהיא רק אחד מהניסויים שלהם, מעין פרויקט מדעי. גם ההתנגשות עם אמה בלתי נמנעת, אך יומה מבינה שהדחף המוגזם של אם להגן על בתה מונע אף מדאגה ומרצון לטפל בה, טיפול שהיא זקוקה לו ואף מעריכה. היא גם מבינה שאמהּ זקוקה לטיפולה שלה, לתמיכתה הרגשית בעצם נוכחותה. אולם, היא זו שתגדיר מעתה את טיב הטיפול של האם, תוך הצבת גבולות ברורים ושמירה על פרטיותה. במסעה מראה יומה למפקפקים ביכולותיה, לאלו המפגינים חשש או דחייה כלפיה, כי דרכה שלה בעלת ערך ויש להתייחס אליה כאל אישה בוגרת. שימוש באסטרטגיה של תנועה בין חשיפה מפתיעה בישירותה של דמות בעלת מוגבלות לבין ניסיונות ההסתרה וההקטנה מצד אנשים קרובים אליה, שמשקפים בעקיפין גם את מבטה של החברה בכללותה, מוסיפה עומק להתמודדות של יומה.
"37 שניות" הוא הסרט העלילתי הראשון באורך מלא של היקָארי. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין ב-2019 וזכה בפרס הקהל במסגרת "פנורמה" (סרטים עלילתיים ודוקומנטריים מרחבי העולם) וכן בפרס ההתאחדות הבינלאומית של בתי הקולנוע (C.I.C.A.E.). בהמשך הוקרן בפסטיבלים נוספים וזכה לשבחים. בתסריט המקורי, הגיבורה הראשית לקתה בשיתוק בשל פגיעה בעמוד השדרה בעקבות תאונת דרכים, אך לאחר פגישתה עם מיי קיאמה היקָארי שינתה את התסריט בהתאם למצבה. הבימאית התעקשה שהשחקנית המגלמת את דמותה של גיבורת הסרט
"37 שניות" הוא סרט בעל פוטנציאל להוות נקודת מוצא לדיון נרחב יותר בנוגע ליחס לאנשים עם מוגבלות ביפן. אגע בנושא בקצרה, דווקא דרך הפריזמה של המשחקים הפאראלימפיים בטוקיו שהתקיימו ב-2021, כשנתיים לאחר מועד יציאת הסרט. מאז הזכייה ב-2013 באירוח המשחקים התמקדה יפן ביישום תכנית הנגשה מפורטת של מבנים, תשתיות ושירותים במרחב הציבורי. יישום זה התבטא למשל בהנגשת תחנות הרכבת בטוקיו (כ-96% מהתחנות מונגשות כיום) והנגשת בתי מלון. אני מאמינה שמי מכם שביקר ביפן בשנים האחרונות הבחין בביטויים שונים של הנגשת המרחב הציבורי. ריצוף מישוש לעיוורים הוא דוגמה טובה לכך. ניתן למצוא את הריצוף הצהוב כמעט בכל רציף רכבת ומדרכה ביפן. עדיין נותרה עבודה רבה, אך בהחלט מוקדשת לנושא ההנגשה תשומת לב מדוקדקת.
אירוח המשחקים לא רק הוביל לטיפול בנושא ההנגשה הפיזית והנגשת השירות אלא גם עורר שיח ער ביפן בנוגע לשילוב של אנשים עם מוגבלויות בחברה. הטריאתלטית הפאראלימפית מאמי טאני אמרה כי המשחקים אמנם יצרו פתח לשינוי, כאשר הנגשה נרחבת של המרחב הציבורי תאפשר לאנשים עם מוגבלויות לפקוד אותו ביתר נוחות, תעניק להם נראות, תגדיל את כמות האינטראקציות יומיומיות בין קבוצות שונות בחברה ותכונן קרבה משמעותית יותר. עם זאת, יש לנקוט בפעולות משמעותיות נוספות שיובילו להעלאת המודעות בחברה בנוגע להכלת האחר, למיגור דעות קדומות ולטיפוח חברה מגוונת. טאני מבקשת לראות במשחקים לא רק כאירוע ספורט בו נקבעים שיאי ספורט, אלא גם כאירוע חברתי שביכולתו לחולל שינוי משמעותי בגישות חברתיות כלפי אנשים עם מוגבלויות.
נושא השילוב של אנשים עם מוגבלויות בא לידי ביטוי גם בתחום התעסוקה. לפי החוק לקידום תעסוקה של אנשים עם מוגבלות ביפן, המכסה של עובדים אלו היא 2.3% בחברות עם 44 עובדים ומעלה. מבקרי החוק טוענים שראיונות עבודה מתמקדים יותר בסוג המגבלה, על מנת לבחון איזו התאמה נדרשת, ופחות בכישורים מקצועיים של המועמדים. דחיות על רקע אי יכולת של החברה להיענות לצרכים מיוחדים מובילות לתסכול כיוון שברוב המקרים המועמדים עומדים בדרישות התפקיד ונדחים לבסוף בגלל מגבלה שאינה בשליטתם. לעומת זאת, המשחקים הפאראלימפיים מהווים השראה שכן הם מעבירים מסר של העצמה באמצעות הערכת כישורים וכישרונות אישיים במקום התמקדות במגבלות ספציפיות. מדליסט הזהב הפאראלימפי טומוקי סָאטו אמר כי העסקת אנשים עם מוגבלויות היא אחת הדרכים היעילות לבניית הבנה הדדית שמובילה לבניית חברה מגוונת יותר.
חקיקה זו ואחרות, יחד עם ההנגשה של המרחב הציבורי, הם סימנים מובהקים להתקדמות, אך עדיין קיימים ביפן סטיגמות חברתיות ומחסומים מנטליים בכל הקשור ליחס לאנשים עם מוגבלויות ושילובם בחברה. חוקרים מעלים את הצורך בחקיקה נוספת נגד אפליה, בכינון מנגנון תלונות, בתמיכה בחברות למתן מענה לצרכי עובדים עם מוגבלויות ובדגש על חינוך על מנת להאיץ את תהליך האינטגרציה. הִידֵפוּמי טָקַהָאשִי, סגן נשיא הוועד הפראלימפי היפני, סיכם: "שחרור המחסומים עדיין לא הושג במלואו, אבל השינוי כבר מחלחל. המשחקים הפאראלימפיים היוו הזדמנות לחשוב על סוג החברה שאנו שואפים לטפח ביפן: כזו בה כולנו זהים או כזו המציגה פסיפס אנושי עשיר".
"37 שניות" יכול גם כן לעורר השראה שתביא להסתכלות על אנשים עם מוגבלויות באופנים שונים. סרט אינו רק שיקוף של היבטים חברתיים ולא רק חושף או מבליט תופעות חברתיות אלא גם עשוי לקחת חלק ביצירה של מגמת שינוי, גם אם התהליך איטי.
