השמש והשזיף, סיפור יפני לסוף החורף | ד"ר הלנה גרינשפון
חודש פברואר. בארץ מריחים כבר את סוף החורף, אך ביפן עוד נושבת רוח קרה והשלג מכסה את הפסגות הצפוניות. אט אט גם ביפן, אותות האביב מתחילים לחדור מבעד למעטפת החורפית. מזג האוויר הופך ליותר הפכפך, ועל כך אומרים היפנים "סאן-קאן-שי-און" (san-kan-shi-on), "שלושה ימים קרים, ארבעה ימים חמימים". כאשר הימים החמימים מתחילים לגבור על הקרים, זהו סימן שהחורף נסוג.
זה גם הזמן שהיפנים מתחילים לעקוב בדריכות אחר אתרי האינטרנט עם תחזיות פריחה. פריחה בפברואר? כולנו מכירים את פריחת הדובדבן שהפכה לסימן ההיכר של יופי הטבע היפני. הדובדבן פורח בחודשי מרץ-אפריל, כשהאדמה כבר התעוררה משנת החורף. אך מי שצופה בטבע היפני לאורך ארבעת עונות השנה, יודע שחודש פברואר מביא את הפריחה המוקדמת של השנה – פריחת השזיף.
השזיף הוא פרח עדין וחנני שהעניק השראה לאינספור ציורים ויצירות פיוט. ניתן לומר שדווקא השזיף עומד מאחורי תפיסות העידון האסתטי והרוחני הסובבות סביב תופעות הטבע ביפן. מנהג הצפייה בפרחי השזיף קדם לזה של הסאקורה (הדובדבן), ולו מקור מיוחס יותר – בעוד שהסאקורה בשרה את בואה של עונת השתילה עבור הכפריים, השזיף הזין את הדמיון ואת התיאבון האסתטי של אצולת החצר.
כאשר וינסנט וואן גוך, אשר התרשם עד עמקי נשמתו מהאמנות היפנית, החליט ליצור גרסאות משלו להדפסי העץ היפניים, אחד המוטיבים שבחר היה פריחת השזיף. ציורו המפורסם "חורשת השזיף בפריחה" משחזר, עם ההדגשים המיוחדים שלו, את היצירה המקורית של האומן אוטגאווה הירושיגה Utagawa Hiroshige (1797-1858). החורשה הפורחת עם האנשים הפוסעים בשביליה מבצבצת מבעד לענפים הכהים, העבים של עץ שזיף אחד, עם כמה פרחים לבנים בודדים שמושכים את העין הרבה יותר מאשר ענני הפריחה השופעת שברקע.
בשונה מהסאקורה שפירותיה אינם ניתנים לאכילה, השזיף נותן פרי שמככב במטבח היפני. אחד המרכיבים האהובים של הארוחה הקלאסית הוא האומה-בושי ume-boshi, שזיף כבוש, אשר מוגש יחד עם אורז לבן ומעניק לטעמו העדין לא רק חמיצות ופיקנטיות אלא גם צבע אדום נועז. האהבה למנה של אורז לבן עם שזיף כבוש מתקשרת גם לויזואליות של השילוב – עיגול אדום על רקע לבן מזכיר במראה את הדגל היפני. הזיקה בין השזיף לשמש מחזירה אותנו לתזמון הפריחה המכריז על החמימות הקרבה של האביב.
המשורר היפני המפורסם מאצואו באשו Matsuo Basho שחי במאה ה-17, הקדיש לשזיף לא מעט שורות פיוטיות. הנה דוגמה לשיר הייקו אחד:
Ume no ka ni
Notto hi no deru
Yamaji kana.
שביל הררי,
השמש מגיחה
לניחוח השזיף.
המשורר צועד בדרך הררית בשעות הבוקר המוקדמות, הקרות. לפתע מגיחה השמש, כאילו היה זה ניחוח השזיף שפיתה אותה לצאת מהמחבוא. תחושה של התחלה חדשה וקלילות אוחזת במשורר, כאשר הוא ממשיך בדרכו, עטוף בקרני השמש העולה ובניחוחות הפריחה.
בפריחת השזיף ניתן לצפות לא רק על דרכים הרריות עלומות. מאז התקופה הקדומה, נטעו עצי השזיף במקדשים, גנים ופארקים בכל רחבי יפן. בקיוטו הבירה הקיסרית, אחד המקומות האהובים על המקומיים לצפייה בפרחי השזיף הוא המקדש קיטאנו טנמאנגו Kitano Tenmangu. ממוקם בחלק המערבי של העיר, לא רחוק ממקדש הזהב המפורסם קינקאקוג'י Kinkakuji, קיטאנו טנמאנגו לא זכה לפופולריות בינלאומית כמו שכנו המוזהב. אך סיפורו הוא לא פחות דרמטי, ומי שמזדמן לגינתו בימים הקרים של סוף פברואר, מתוגמל במראה מלבב של עצי שזיף העומדים בפריחה ורודה ולבנה מרהיבה.
סיפורו של המקדש מחזיר אותנו מאות שנים אחורה. קיטאנו טנמאנגו נוסד במאה ה-10 במטרה לרצות את נשמתו הכעוסה של מלומד בשם סוגווארה נו מיצ'יזאנה Sugawara-no-Michizane. איש חינוך, משורר ופוליטיקאי, הוא שימש בכמה תפקידים רמים בחצר הקיסרית, עד שנפל קורבן לאינטריגות של מתחריו, בני משפחת פוג'יווארה Fujiwara שצברו כוח פוליטי רב באותה תקופה. מיצ'יזאנה הוגלה לאי הדרומי קיושו, שם הלך לעולמו מספר שנים לאחר מכן. בעת מותו, פקדו את קיוטו הבירה מגפה, בצורת ומספר שריפות קשות, דבר שהוביל להכרת החצר בכך שנשמתו של המלומד נוקמת את נקמתה. כדי להשקיטה, מיצ'יזאנה הוכר באופן רשמי כטנגי'ן Tenjin – אל הלימודים והידע – ולכבודו נבנה מקדש מפואר. בשטחו ננטעו עצי שזיף שהיו אהובים במיוחד על מיצ'יזאנה.
במשך מאות השנים מאז הקמתו, הפך המקדש לפופולרי מאוד בקרב הקיוטואים, ובאופן מיוחד -בקרב הסטודנטים. רווחת האמונה שבעזרת תפילה כנה, ואולי רכישת קמעה, ניתן לזכות בחסותו של המלומד הדגול. ומה יכול להיות יותר טוב מזה לפני בחינה חשובה? בתקופת המבחנים, המקדש מתקשט באלפי אמה Ema – לוחיות עץ לכתיבת משאלות – שהושארו שם עבור רוחו הנדיבה של מיצ'יזאנה.
השזיף מסיים את פריחתו במרץ, וכמה שבועות לאחר מכן יפן מתכסה בעננים הריחניים של פרחי הדובדבן. זה כבר לא רמז מעודן לבואו של האביב, אלא שיר הלל להתחדשות של הטבע. יש ביפן מי שמעדיף את העדינות המאופקת של פרחי השזיף; יש כאלה שחובבים במיוחד את העליזות והפאר של הסאקורה. שני הפרחים משלימים אחד את השני, ויוצרים, כל אחד בדרכו, את לוח הצבעים והניחוחות המסחרר של יפן.
