לצופה מהצד, החברה היפנית נראית כסגורה ושמרנית. חוקרים ופוליטיקאים, ביפן ומחוצה לה, הופכים בסוגית השמרנות שכביכול פוגמת בחדשנות, וחלקם תולים את האשמה במיתון הכלכלי המתמשך ביפן. אם נניח שהחברה היפנית אכן שמרנית במידה רבה, כיצד היא מתמודדת עם נושאי טאבו?

ההגדרה המודרנית ל`טאבו` היא איסור חברתי לעסוק בנושא מסוים. זה יכול להיות מאורע היסטורי, פעולות מסויימות, טקסים, ספרים, ובמקרים רבים התנהגויות שאינן מקובלות ושנתפסות כחריגות.
ביפן, גברים ונשים הומוסקסואלים חיים במעין מצב של `טאבו` ו- `לא טאבו` בו זמנית. מחד גיסא, אלימות פיזית כלפי הומוסקסואלים היא נדירה, החוק היפני אוסר על אפליה על רקע נטיה מינית ואפילו כוחות ההגנה היפניים הצהירו שאין להם דבר כנגד הומואים ולסביות, ככל שאלה שומרים על חוקי הצבא. מאידך גיסא, זוגות הומוסקסואלים נמנעים בד"כ ממגע פיזי בפומבי, הם מסתירים מקולגות, שכנים ולעיתים אפילו מבני משפחה את מיניותם ואת חיי הזוגיות שלהם. הם אינם יכולים להתחתן וואף השכרת דירה יכולה להיות משימה מאתגרת. שירותים כגון `מלונות אהבה` (Love Hotels) שעומדים לרשות זוגות הטרוסקסואלים סגורים בד"כ בפניהם.
סוגיית הסתרת הזוגיות מעניינת במיוחד על רקע הדעה הרווחת בחברה היפנית שהחצנה של החיים הפרטיים, הזוגיים והמשפחתיים, אינה התנהגות מקובלת, בשונה למשל מהתרבות הישראלית. אם בישראל מקובל לדון עם הקולגה במשרד בבעיות המשפחתיות, בבעיות שיש לילדים בבית הספר או במערכת יחסים חדשה, ביפן הנושאים הללו מוצנעים יותר. היפנים מפרשים שיתוף אנשים זרים בבעיות האישיות כהטרדה.חבריי היפנים לעיתים נדירות מדברים על הזוגיות שלהם, ואפילו רווקים שהכרתי שנושקים לגיל ה- 30 התייחסו לרומן חדש כאל סוד כמוס, כמו נערים בתיכון.
ראוי לציין שהזהות ההומוסקסואלית בפרט והלהט"בית בכלל היא תבנית חברתית חדשה יחסית, שהבנייתה התרחשה בעיקר בארה"ב ובאירופה בעשורים שאחרי מלחמת העולם השניה. שנות ה- 70 בארה"ב נחשבו כנקודת מפנה עבור הומואים ולסביות, והתאפיינו בגל של פעילות ומחאה, ומאז ה"חבילה" הזאת של זהות להט"בית, תרבות להט"בית, קהילתיות להט"בית ופוליטיקה להט"בית עשתה את דרכה למדינות ותרבויות רבות בעולם. כיום קשה לשייך אותה לתרבות ספציפית, בין אם יפנית, ישראלית, אמריקאית או איראנית.
על מנת לבחון לעומק את השאלה האם הומוסקסואליות היא טאבו ביפן, הבה נסתכל אחורה, אל ההיסטוריה המתועדת של חד מיניות ביפן.

הומוסקסואליות ביפן המסורתית
קשה למצוא היסטוריה של `מיעוט מיני` ביפן, כי רק החל מסוף המאה ה-19 ובהשפעה מערבית פעילות מינית הומוסקסואלית תויגה כ`שונה` ונקשרה לשיח של נורמליות ואבנורמליות. ביפן הטרום מודרנית המונח המקובל לפעילות הומוסקסואלית בין גברים הוא ננשוקו (男色,Nanshoku), שנכתב בשתי סימניות: `גבר` (男) ו- `צבע` (色). מקורו של המונח בסין המסורתית, בה סימנית ה`צבע` היתה קשורה אסוציאטיבית למיניות.
מבחינה דתית, המסורת הלא בודהיסטית ביפן (שכיום אנו קוראים לה בשם הכולל `שינטו`, דרך האלים) לא עוסקת כלל בהיבט של `המוסריות`של `אהבת גברים`, למעשה אין השינטו מתייחס לתופעה כלל. לעומת זאת, בעולם הבודהיסטי נאסרה נוכחותן של נשים ברוב המנזרים ורק גברים התגוררו בהם. חלק מהכתות הבודהיסטיות דרשו מהנזירים הימנעות מיחסי מין וממערכות יחסים עם נשים ובחלק מהזרמים הבודהיסטיים אף התפתחה התפיסה שבנשים קיים רוע מושרש. יחסי מין הומוסקסואליים בין הנזירים נתפסו כפתרון השומר על פרישותו המינית של הנזיר ועל התרחקותו מנשים. ספרות ימי הביניים היפנית מתארת קשרי `חניכה` בעלי היבטים מיניים ואף רומנטיים בין נזירים בוגרים למתלמדים.
החל מהמאה ה-12 מתעצב מעמד הלוחמים, הסמוראים, כאליטה שלטונית ששלטה ביפן עד מחצית המאה ה- 19. הסמוראים, כמו הנזירים, בילו חלק ניכר מזמנם בחברת גברים, ללא נשים. מעמד הלוחמים קידש את ערך הנאמנות, בין חיילים לאדונם ובינם לבין עצמם. אצל חלק מהסמוראים הנאמנות לאדון או לחברים לנשק התפתחה למשיכה אירוטית. יחסים אלו נתפשו כמקובלים ואף אידיאליים בתוך הרצף של יחסי אדון- וסל, או כאידאליזציה של הקשר המיני והרגשי בין שני חברים לנשק כביטוי של הנאמנות הטהורה ביותר.
במאה ה- 17 הוקמו בערים הגדולות רובעי השעשועים בעקבות פריחתו הכלכלית של המעמד העירוני. בתקופת טוקוגאווה (1603 – 1868) התקיימו ברובעים אלה מופעי תיאטרון לקהל הרחב, כגון הקבוקי ((Kabuki. למרות שבמקור הופיעו בתאטרון הקבוקי נשים, מהר מאוד אסרו השלטונות על נשים להופיע והתירו את המשחק לגברים בוגרים בלבד. הסיבה נעוצה בכך שגם נשים וגם גברים צעירים מכרו את גופם למרבה במחיר בסוף המופע והדבר יצר אי סדר. רוב הפעילות ההומוסקסואלית הידועה לנו מתקופה זו היא נערים המוכרים את גופם ברובעי השעשועים. העדויות מתקופה זו נתנה לגיטימציה והתייחסה בטיבעיות לאקט מתן סיפוק צרכיהם המיניים של גברים בוגרים עם נערים. ההומוסקסואליות לא נתפסה כמאפיין של זהות, וגם לא איימה על חיי משפחה או קשרים הטרוסקסואליים אחרים.
ניתן לקבוע כי ביפן לא היה קיים קישור נורמטיבי בין מגדר לבין העדפה מינית – העדפה מינית לא הובנה כמבנה זהות אלא רק כפעילות מינית גרידא, יחסים שתפקידם לענות על תאוות מיניות לגיטימיות לא פחות ממשיכה הטרוסקסואלית. פעילות מינית בין נשים תוארה באופן כמעט טכני רק בקונטקסט של גבר שצופה בהן מהצד, ללא עיסוק באופיו הרומנטי או המוסרי של הקשר. לא היה מונח המתאר מיניות לסבית ולכן לא נעשה קישור בין הומוסקסואליות גברית ונשית. הומוסקסואליות נתפסה כפעילות נורמטיבית הקשורה לעיתים לקוד אתי, כשהחל מהמאה ה-17 ישנה פתיחות הולכת וגוברת גם ליחסים הומוסקסואליים מזדמנים כחלק מפעילות של בידור וזנות. מעבר לכך, פעילות הומוסקסואלית לא נרדפה על ידי הגורמים הדתיים או השלטוניים.
המערב מלמד את יפן הומופוביה
עם תחילת תקופת מייג`י (1868 – 1912) הגיע לקיצו השלטון הפיאודלי של הסמוראים ורפורמות נרחבות יושמו ביפן. יפן נפתחה למערב ועשתה מאמצים להידמות לו ולהיות שווה לו. ההשפעה המערבית מתעצמת במיוחד בקרב שכבת האינטלקטואלים היפנים ומשנה את תפיסת עולמם. מיותר לציין שהמערב הנוצרי בתקופה זו ראה בהומוסקסואליות חטא והתנהגות פסולה ובמדינות רבות היה איסור בחוק על יחסי מין בין גברים. תחום הסקסולוגיה החדש במערב הוסיף פרשנות `מדעית` לתיאור המיניות, ובהשפעתו הוגדרו ביפן לראשונה קטגוריות למיניות: התפתחו מושגים כמו`נורמליות`, `סטיה` , והחל להתפתח שיח על התנהגות מינית כפרקטיקה המשליכה על זהות.
בהשפעת משפטנים מצרפת, שסייעו ליפנים בתקופת מייג`י בחידוש הקודיפיקציה הפלילית, לראשונה נאסרה פעילות מינית הומוסקסואלית בחקיקה היפנית, וכך תורגם ונכנס לספר החוקים היפני המונח "מעשה סדום" (Keikanzai). כך נוצר לראשונה מונח משפטי המתאר את המעשה המיני ההומוסקסואלי, שכן לראשונה נדרשה הגדרתו.
הומוסקסואליות ביפן המודרנית
עם הגדרת הפעילות ההומוסקסואלית החל גם תיוג של הומוסקסואלים כשונים וחריגים – דבר שלא היה קיים ביפן בעבר. בעשורים שאחרי מלחמת העולם השניה הלכה והתגבשה ביפן הקהילה הלהט"בית (לסביות, הומוסקסואלים, טרנססקסואלים וביסקסואלים) פעילות זו, שצברה תאוצה בשנות ה- ,80 התאפיינה בנראות ציבורית ועשיה תרבותית ופוליטית גוברות והולכות.
בהלת האיידס העולמית שפשטה בעולם בשנות ה80 הגיעה גם ליפן, וייצוגים שליליים של הומוסקסואלים במדיה היפנית, כאנשים המביאים מחלות ומאיימים על החברה, גרמו לתגובת נגד בקרב הומוסקסואלים ולסביות יפניים, שהחלו להתאגד בארגונים שמטרתם היתה להילחם באותה הומופוביה חדשה. אני קורא לה "חדשה" למרות שהיא הומופוביה שמועתקת במידה כזו או אחרת ממדינות המערב, ושם היא לא היתה חדשה כלל וכלל. ערוצי המדיה בשנות ה80 תייגו את האיידס כמחלה של הומואים, ונוצרה אווירה עויינת כלפיהם, ותפיסה שהם אנשים שחיים בשולי החברה ומאיימים על הציבור הכללי עם המחלות והקלקול המוסרי שהם כביכול מייצגים. להט"בים מערביים היו הראשונים להתנגד למתקפה נגדם והלהט"בים ביפן למדו מניסיונם והחלו גם הם להקים קול צעקה.
מקורו של המאבק הפוליטי להט"בי ביפן בגל הפוליטי הלהט"בי המערבי העולמי בשנות ה80, כאשר ארגונים להט"בים ביפן קמו תחת חסותם ועידודם של ארגונים אמריקאיים או בין לאומיים. בנוסף להתארגנות להט"בית מגיעות ליפן החל משנות ה- 70 ובעיקר בשנות ה-80 וה-90 תנועות מחאה נוספות של קבוצות מיעוט או דיכוי – למשל הגל הפמיניסטי והתנועה למאבק של נכים ובעלי מוגבלויות.
ההתארגנות הלהט"בית ביפן החל משנות ה-90 תפסה תאוצה ויחד עמה גם החלה לפרוח תרבות להט"בית שהחלה לצאת מהארון ולהתקיים לאור יום ובפומבי – מצעד הגאווה הראשון בטוקיו התקיים בשנת 94` ומשך מעל ל1000 צועדים. מקומות הבילוי שפונים לקהל הלהט"בי התרבו והיה נדמה שסוף סוף יש ביפן קבוצה נחושה של אנשים שמתכוונים לקבל נראות ציבורית ולהשיג את מטרותיהם.

ה`טאבו` שבלהיות שונה
קשה לומר אם הומוסקסואליות כהתנהגות וכזהות היא טאבו ביפן, או שמא הטאבו האמיתי הוא להיות שונה מהכלל ולהעז להחצין זאת. תנועות מחאה מיסודן הן תנועות שמעוררות מחלוקת ושואפות להפוך את הסדר הקיים ולחולל בו רפורמות. אך בחברה היפנית, שבה אחד הערכים החשובים ביותר הוא ההרמוניה, שעליה יש לשמור בכל מחיר, יש לתנועות ומאבקים מערערים שכאלה ערך שלילי במיוחד. להט"בים יפנים רבים נרתעים בעצמם מהפוליטיזציה של הזהות שלהם, ומבקשים לחיות את חייהם בשקט ובצנעה בלי "לעשות רעש" ומבלי לדרוש דרישות מהממשלה, בחירה הקשורה כפי הנראה לתופעה אחרת, בה צעירים יפנים ממעטים לקחת חלק בפוליטיקה ולא נוטים להביע עניין בסוגיות פוליטיות ככלל.
המציאות של קהילת הלהט"בים ביפן העכשווית מורכבת, אך עבור החברה היפנית הטרום מודרנית ולאורך רוב ההיסטוריה לא רק שלא היה טאבו סביב פעילות מינית בין גברים או נשים, אלא שמושגי זהות כמו `הומוסקסואל` או `לסבית` כלל לא התקיימו. המצב הקיים כיום הוא שילוב מאתגר בין מסורת יפנית מתירנית המכילה ומאפשרת מגוון רחב של התנהגויות מיניות ובין זהויות מיניות פוליטיות מערביות שהיכו שורש ביפן. יפן אינה החברה הלא מערבית היחידה שתהליך זה התרחש בה, שכן האירופאים, בהתפשטותם וכיבושיהם בעולם, הביאו לחברות מסורתיות רבות את התפיסות הנוצריות של מיניות פסולה, חטא ועונש, ואת ההומופוביה. אך היה זה המערב שלאחר עשורים רבים הביא ליפן גם את תנועות ההגדרה העצמית, המחאה והמאבק הפוליטי.
בחברה שבה החיים הפרטיים אינם נושא פומבי עשוי להיות קשה שבעתיים להומואים ולסביות לגרום לסביבה להכיר בזוגיות שלהם. זוגיות סטרייטית (בין גבר לאישה) היא לא זוגיות שצריך להחצין ולשווק – הסביבה מניחה שהיא קיימת, ואין הרבה מה להסביר. לעומתה, זוגיות חד מינית היא זוגיות שצריך באופן תמידי להסביר, להבהיר, להחצין – אחרת אין לה נראות. מהבחינה הזו, אני סבור שקל הרבה יותר ללהט"בים ישראלים שחיים בחברה החילונית הכללית, בהשוואה ללהט"בים יפנים.