טנאבאטה - Tanabata - חג הכוכבים | אילה דנון וזאב ארליך
כל שנה בשביעי לחודש של החודש השביעי מביטים ילדי יפן בשמיים ושרים את שיר הטנאבאטה:
Sasa no ha sara sara
nokiba ni yureru
ohoshisama kira kira
kin gin sunago
Goshiki no tanzaku
watashi ga kaita
ohoshisama kira kira
sora kara miteru
עַנְפֵי הַבַּמְבּוּק מְרַשְׁרְשִׁים
עַד קְצֵה הַגַּג הֵם מַגִּיעִים
לְאוֹר נִצְנוּץ הַכּוֹכָבִים
כְּגַרְגְּרֵי חוֹל כְּסוּפִים וּזְהוּבִים
פִּסּוֹת נְיָר צִבְעוֹנִיּוֹת
מִשְׁאֲלוֹתַי בָּהֶן כְּתוּבוֹת
מְנַצְנְצִים הַכּוֹכָבִים
מִלְּמַעְלָה הֵם צוֹפִים
(טָאנָאבָּאטָה סָאמָה: תרגום מיפנית: זאב ארליך)
התאריך 7 ל-7 הוא יום שמח ביפן, בו חוגגים את חג הטנאבטה (Tanabata). לפי האמונה העממית זהו יום בו נפתח צוהר לממש אהבות בלתי אפשריות. ביום זה יכולים נאהבים לגשר ולחצות מכשולים גדולים ולהתחבר עם אהוביהם גם אם הם רחוקים מהם מאוד. נוהגים לכתוב את משאלות הלב או שיר קצר על רצועות נייר ארוכות. תולים את רצועות הנייר על ענפי במבוק ארוכים. רצועות נייר אלה הם הטאנזאקו – Tanzaku – (שפירושו "פיסת נייר"). ענפי הבמבוק, המסמלים אריכות ימים והתחדשות מקושטים בצבעוניות ביום החג.
ברוב חלקי יפן נערכות חגיגות הטנבאטה בהן נהוג לשאת את ענפי הבמבוק ולצעוד ברחובות העיר בתהלוכות צבעוניות. פסטיבלי הטנבאטה הגדולים והמרשימים ביותר מתקיימים בעיר סנדאי (Sendai) שבמחוז מיאגי ובעיר היצוקה (Hitsuka) שבמחוז קנאגאוו`ה. עם צאת החג נוהגים היפנים להציף במימי הנהר את ענף הבמבוק עליו תלויות המשאלות, ויש השורפים את פיסות הנייר.
פירוש השם "טנבאטה" זהו שם קדום בשפה היפנית, הפירוש של השם שונה מהשם הסיני. ביפן המשמעות העתיקה היא "אריג שנארג באמצעות נול ומונח לו על מדף". בחג הטאנאבאטה ביפן, נהוג לכתוב על פתקי הנייר משאלות לשיפור כישורים אומנותיים כגון כתיבה, אריגה, ציור ואחרים.
האזינו לשיר חג הטאנאבאטה:
איך הגיע חג זה ליפן? כפי הנראה, מקור החג באגדה קדומה שסופרה במשך מאות שנים בסין, והתערבבה עם אמונות מקומיות של אזורים שונים במזרח אסיה. אם נלך אחורה בזמן נגלה כנראה מקור קדום נוסף של סיפור הטנבאטה בסיפורי האל קרישנה המחלל בחלילו. סיפור טנבאטה הגיע ליפן מסין. בתקופת היאן (794 – 1180) הוכר חג זה כטקס רשמי בחצר הקיסרית, מאות שנים לאחר מכן, בתקופת אדו (1603 – 1868) התפשט הסיפור למחוזותיה השונים של יפן. בדומה לאמונות עממיות רבות, לסיפור הטנבאטה פנים רבות וגרסאות שונות באזורי יפן השונים, אך מוסכם בין כולם שזהו חג הכוכבים וחג האוהבים היפנים.
נפרוס בפניכם שני סיפורים:
סיפור הטנאבטה – גרסה ראשונה:
לפני שנים רבות חי איש צעיר בכפר קטן. באחד הימים כאשר היה בדרכו הביתה מעבודתו בשדות, גילה אריג נוצות מרהיב ביופיו. הוא חשק באריג זה, החביא אותו בסלו והמשיך בדרכו. לפתע, נשמע קול נערה הקורא – "הי סליחה!". "מישהו קרא לי?" אמר הנער. קול הנערה ענה: "אני קראתיך. אנא החזר לי את האריג. אני גרה בגן עדן, הגעתי ארצה להתרחץ באגם. ללא בגדי לא אוכל לשוב לביתי שבשמיים." הנערה היתה אובדת עצות ועמדה לבכות אך הנער העמיד פנים: "אריג נוצות? לא יודע ולא ראיתי דבר שכזה. ואם את לא יכולה לחזור לביתך בגן עדן בשמיים, הישארי כאן בארץ". הנערה נשארה מחוסר ברירה וחיה בארץ.
שם הנערה היה טנבאטה, ולמעשה היתה אלה שהגיעה מהעולם השמימי. לימים, התאהבו הנער הצעיר והאלה הצעירה, התחתנו וחיו חיי אושר. עד שיום אחד, בזמן שהבחור עבד בשדות מצאה הנערה את אריג הבגד האבוד בעלית הגג. "ידעתי שהוא מחביא זאת" חשבה לעצמה, היא לבשה את אריג הנוצות ומיד החלה דמותה האנושית להשתנות והפכה לאלה.
באותו הערב, כאשר חזר הבחור מעבודתו בשדות הוא היה מופתע לראות את טנבאטה לבושה באריג הנוצות. ממתינה לו בכניסה לבית. היא החלה לעלות ולרחף מעלה לעבר השמיים והאיש הצעיר קורא לה לשוב. אמרה הנערה לאהובה: "אם אתה אוהב אותי, עליך לארוג אלף זוגות של סנדלי קש ולהניח אותם בינות עץ הבמבוק. אם תעשה זאת תהיה בטוח שנפגש שוב. אני אמתין לך" . היא המשיכה לעלות מעלה וחזרה הביתה לביתה שבגן עדן שבשמיים. האיש הצעיר נעצב מאוד אל ליבו וכמה לאהובתו. כבר בבוקר המחרת החל להכין את סנדלי הקש. הוא עבד יום ולילה עד שלבסוף סיים להכין את הזוג האחרון והניחם מאחורי עץ הבמבוק.
ברגע שאלף זוגות סנדלי הקש הונחו, ראו זה פלא, עץ הבמבוק גבה וצמח וטיפס מעלה ומעלה לעבר השמיים. האיש הצעיר החל לטפס עליו וכמעט הגיע לגן עדן. אך אבוי! בשל ערגתו לאהובתו וחפזונו הרב בהכנת הסנדלים טעה בספירת הסנדלים והחסיר סנדל אחד. העץ חדל לצמוח מדרגה אחת לפני גן העדן ואיש הצעיר לא הצליח להגיע למישור השמימי. "טנבאטה! טנבאטה" קרא בקול הבחור ובכה "הו, זה אתה" קראה טנבאטה. היא הושיטה את ידה ומשכה אותו דרך העננים. "טנבאטה כל כך התגעגעתי אליך!" והם התאחדו בחדווה.
היחיד שלא שמח היה אביה של טנבאטה. לא מצא חן בעיניו שבתו, האלה השמימית נישאה לבחור ארצי מהעולם שלמטה. עלה במוחו רעיון איך להבריח את הבחור הסורר– הוא ייתן לו עבודה קשה בה לא יוכל לעמוד, משימה בלתי אפשרית שתאמלל אותו. "אתה תשמור על שדה האבטיחים במשך שלושה ימים ושלושה לילות" אמר לו. היתה זו עבודה מתישה, והבחור היה צמא מאוד. אך הוא לא הורשה לאכול את אחד האבטיחים . טנבאטה הדגישה שאם יאכל מהפרי יקרה לו משהו נורא.
שלושת הימים חלפו והבחור לא היה יכול לשאת את הצמא יותר. הוא לקח אבטיח אחד, ברגע שנגע בו פרצו ובקעו מים רבים שהפכו לנהר גועש.. באותו רגע נוצר נהר גדול וגועש שניתק בין שני הנאהבים. זעקתם של האוהבים נבלעה בשאון זרימת הנהר… שני הנאהבים המביטים בכמיהה זה על זה משני גדות הנהר הפכו במשך השנים לכוכבים הכוכב אוֹרִיהִימֶה (הכוכב וגה) והכוכב הִיקוֹבּוֹשִי (הכוכב אלטאיר).הנהר הגדול הוא שביל החלב המואר החוצה את הרקיע. אביה של טנבאטה הרשה להם להתראות רק פעם אחת בשנה, בלילה של השביעי לחודש השביעי. ביום זה שני הכוכבים – וגה ואלטאיר – ניצבים קרובים זה מול זה.
