שנהיה לראש ולא לזנב: על דגים, זנבות וחיות אחרות | דר' הלנה גרינפון

הנה מתקרב לו שוב החג הגדול בו אנו פוגשים את השנה החדשה, ומציינים את המפגש באמצעות הסמלים המוכרים והאהובים – פלח תפוח חמצמץ הטבול בדבש, רימון עסיסי המתהדר בצבעו העז. מתכוני עוגות דבש מציפים את הרשת ואת תשדירי הטלביזיה, וחנויות דגים נערכות לפשיטה הגדולה. הדג הוא מלך השולחן בראש השנה, ואנו מאחלים לעצמנו שנהיה לראש ולא לזנב, שבשנה החדשה נפסע (בראש מהדהד במקצת מהיין של ארוחת החג) לעבר האושר, העושר, הסיפוק וההגשמה.

אין בעולם עם שיכול להזדהות עמנו בהערצה לדג על כל חלקיו יותר מאשר היפנים. 

היפנים חיו וחיים את חייהם על איים המוקפים בים; המזון שהים סיפק הפך לחלק מרכזי בתזונה ובמטבח היפני. עמים רבים דגו ובישלו את דגיהם, אך ביפן לקרבה לים הייתה משמעות מכרעת, וכך הדג שזה עתה נדוג מהים, הדג הטרי, הלא מבושל, הפך למרכיב החשוב במטבח המקומי. היום, בהשראת התרבות הקולינרית היפנית, צועד הדג הנא בצעדי ענק וכובש את העולם הגדול.

אך הפעם לא נדבר על אהבתו של העולם לדג, ואף לא לאהבתם של היפנים. נדבר על פירות הדמיון היפני – יצורים דמיוניים המאכלסים את יפן ברובד הבלתי נראה – ואהבתם הכנה לדגים.

יפן הולידה כמות עצומה של אגדות וסיפורים מיתולוגיים. כל מחוז, כל אזור מתאפיין בסיפור או דמות, כאשר לעתים מדובר בווריאציות של אותה דמות, ולעתים בדמויות ייחודיות. מה שמשותף לחלק ניכר מהסיפורים זה קשרם למים – לנהרות, למעיינות חמים וחופי הים, ולכל אלה שמאכלסים אותם.

יפן הייתה לקרקע פורייה להתפתחות של אמונות שקיבלו במהלך הדורות צורה של אגדות מכמה סיבות: ראשית, יפן מעולם לא נשלטה על ידי מדינה אחרת, יתר על כך, היא הייתה סגורה בפני העולם במשך מאתיים חמישים שנה, דבר שאפשר למסורות המקומיות לצמוח ולהשתמר בצורתן האותנטית. שנית, יפן, שהיום היא אחת המדינות המתועשות ביותר בעולם, הייתה במקור מדינה כפרית חקלאית. לאורך ההיסטוריה היפנים חיו בקהילות מגובשות, כאשר מחוץ לעולם הבטוח של הכפר השתרע העולם הלא מוכר של האלים, השדים והרוחות.

האמונות העממיות היפניות, שאנו מכירים היום כדת השינטו, מקדשות את הטבע ורואות ביטוי אלוהי בכל חי, צומח או חפץ. אומרים כי יש בשינטו כשמונה מיליון אלים, כשכל דבר יכול להיות אל. אדם שהלך לעולמו, לפי האמונה היפנית, הופך לרוח שממשיכה את קיומה לצד בני המשפחה החיים. וכך גם דג יכול להיות אלוהות. וגם החתול שאוהב דג.

החתולים הם חלק מהנוף היפני, ולא כחתולי רחוב מחוספסים, אלא כחיות מחמד מנומסות, או כמָאנֶקי נקו, "החתול המזמין" – פסלוני חתול לבן עם יד מורמת במחווה של הזמנה, שמוצבים בכניסה לחנויות, מסעדות ובתי עסק אחרים. החתול מזמין מזל ועושר, ומחזיק בידו השנייה דג, כסמל לשפע.

אך הזמנת מזל היא לא נחלתו היחידה של החתול. הדמיון היפני העניק לחתולים תכונות מוזרות ויכולות על טבעיות. החתול יודע לדבר שפת אדם, יודע לעמוד על שני רגליו האחוריות, לשנות את צורתו, וכשבני אדם עוזבים את הבית החתולים עורכים משתים מפוארים בהם הם מנגנים בכלי נגינה, רוקדים ושרים. הדמות של חתול השד, בָּאקֶה-נֶקוֹ, מופיעה באיורים ישנים כשהיא עומדת על שתי רגליה האחוריות, גודלה כגודל של אדם בוגר, צלה האפל גדול עוד יותר, והיא זוממת מעשי זדון בשעות הלילה המאוחרות, לאורה החלש של מנורת שמן.

ההסבר למראה מאיים זה שחוזר על עצמו בציורים רבים הוא פשוט – ביפן של פעם, בה התזונה הייתה דלה אפילו עבור בני אדם, החתולים לא זכו ליהנות ממקורות חלבון רבים. אחד מהמקורות שהיה במצאי הוא מנורות שמן, בהן השתמשו לתבערה בשומן דגים. דמותו של חתול שמתגנב בלילה ונעמד על רגליו האחוריות כדי ללקק שמן דגים מהמנורה, עם צלו הענק על הקיר, נחרט ככל הנראה בדמיון של יפנים על דורותיהם ויצר את מפלצת הבָּאקֶה-נֶקוֹ.

החתול אינו לבד בתשוקתו הבלתי מרוסנת לדגים. טָאנוּקי, דביבון בעל כוחות-העל, הוא אחד הדמויות המוכרות ביותר בפולקלור היפני. כמו החתול, טאנוקי הוא חיה אמיתית המאכלסת את היערות היפניים, אך ייצוגו הדמיוני שונה באופן משמעותי. הטאנוקי חובש כובע קש, בידו בקבוק יין אורז – סאקה (הוא שתיין מושבע) ולעתים גם שטר חוב (חשבון על סאקה שאינו משלם לעולם), יש לו כרס גדולה ואשכים בעלי נוכחות יוצאת דופן.

כל אלה מסמלים את אופיו השובב של הטאנוקי – הוא מתואר כאחד שאוהב את תענוגות החיים על צורתם המגוונת. מאז ימי השוגונים, הטאנוקי מפורסם במעשי הקונדס שלו: אם מישהו גנב את המנחה לאלים במקדש או בלגן סנדלי קש בכניסה לבית, ניתן לשער בוודאות רבה שזה היה טאנוקי.

אך יש לדביבון גם תחביבים יותר מעודנים ומתוחכמים. הוא אוהב לשנות את צורתו ולהוליך בני אדם שולל. אחת הדמויות שהוא חובב במיוחד היא של נזיר בודהיסטי עם גלימתו השחורה. במקדשים רבים ביפן שמורים סיפורים על נזירים שהיו למעשה טאנוקי מתחזים. כמובן שבתור נזיר – כלומר, איש דת מכובד, לטאנוקי היה חופש כמעט בלתי מוגבל לבצע את מעשיו. לעתים היה מבלבל עוברי אורח עם הנחיות לא נכונות, ואז צופה בהם מנקודות המסתור עם חיוך מלגלג. סיפור אחד מספר על נזיר שובב, שייעץ לדייג זקן לשחרר מהרשתות את כל הדגה שלו, וכשהדייג התמים עשה זאת, הפך הנזיר לייצור פרוותי שטרף את כל הדגים ונעלם בהרף עין.

אמנם הטאנוקי מצליח להוליך שולל דייגים פשוטים, יש דרך לזהותו גם בצורתו המזויפת לפי כמה סממנים: הוא לא נרטב בגשם, ובחושך מפיץ אור חלש. אך הסממן הבטוח ביותר הוא הרגישות שלו לדגים, אותם הטאנוקי אוהב באופן מיוחד. אז אם אתם שמים לב שהבחורה היפה שהזמנתם לכוס קפה פוזלת לכיוון האקווריום, ישנו סיכוי לא קטן שזהו טאנוקי תחת מסווה.

לטאנוקי מצטרף עוד גיבור אגדות וחובב דגים – קיצוּנֶה השועל, שגם הוא מומחה להונאה ומעשי קונדס. הקיצונה נחשב לאחת החיות החזקות ביותר בפולקלור היפני. בשונה מהטאנוקי, שהוא יליד האיים היפניים, הדמות של קיצונה הגיעה ליפן במאה ה-7 מסין. ביפן השועל הצליח לעשות מה שאחיו הסיני לא חלם עליו – להפוך לנציג הרשמי של האלים. דמותו של השועל מעוגנת באמונות השינטו כשליחו והתגלמותו הפיזית של האל ינארי, אל האורז והיבול. על כן, לעתים תכופות השועל מחזיק בפיו שיבולת של אורז. האל ינארי אינו רק שומר על היבולים, אלא גם נחשב לפטרון של אנשי עסקים ובעלי מלאכה. הרי ביפן האורז היה מוצר מרכזי לא רק על השולחן אלא גם בכלכלה, וכך הפך לסמל של פריון ושפע.

ביפן מאמינים שהשועלים מסוגלים לנבא עתיד ולקרוא בעבר; הם מסוגלים להפנט אנשים ולהובילם למצבי סכנה. עוצמתם גדלה עם גילם, לכן השועלים הזקנים הם בעלי הכוחות המופלאים ביותר. כל מאה שנים הם מצמיחים זנב אחד; כך, שועלים בעלי העוצמה הגדולה ביותר הם אלו שגילם הגיע לאלף שנים, על כן יש להם תשעה זנבות.

מספרים שחייהם של השועלים דומים מאוד לאלו של בני האדם – הם אוהבים ללבוש בגדי פאר, מסתכסכים ביניהם, מתאהבים ואף מתחתנים. ביפן אומרים שכאשר יורד גשם ביום בהיר, זוג שועלים מתחתן. לעתים קורה אף שהם מתאהבים בבני האנוש, ומתחתנים איתם ומביאים לעולם ילדים שניחנים ביכולות-על, כריזמה ויופי יוצאי דופן.

סיפורי רבים מספרים על בני אדם המטילים ספק בעוצמתו של השועל, ונאלצים ללמוד לקח כבד. סיפור אחד מספר על אדם בשם סנטארו, שלא האמין בשועלים – וזו הייתה הטעות שלו. יום אחד, כשהיה בדרכו לשוק בעיר הסמוכה, ראה סנטארו חבורה של שועלים מתחממים להם בשמש בצד הדרך. הוא התקרב לשועלים בזהירות רבה ואז צעק בקול גבוה כדי להבהיל אותם. השועלים קפצו באוויר ורצו לתוך ההרים, כשהם מחזיקים את הזנבות שלהם בצורה של טבעת. סנטארו היה מאוד מרוצה מעצמו. "הנה, אומרים ששועלים מסוגלים לחזות את העתיד, אבל למעשה אינם מסוגלים אפילו לראותי מתקרב! אין הם אלא חיות רגילות", אמר לעצמו, כשהוא ממשיך בדרכו. בהגעתו לעיר, סיפר סנטארו לכולם על התקרית הזו, כשהוא מלגלג לשועלים ומשבח את עצמו. לקראת הערב הוא התחיל בדרכו חזרה הביתה, עם סל של דגים שקנה בשוק. מרב ההתרוצצות הוא יצא מאוחר מהמתוכנן, והלילה ירד כשהיה עוד בדרך. סנטארו הביט סביבו וראה אור בחלון של בית מרוחק. הוא ניגש לבית וביקש מאישה מבוגרת שפתחה לו את הדלת, ללון אצלה. האישה הסכימה, אך אמרה לו שהיא הולכת לשכנים ועליו לשמור על הבית כשהיא איננה. כשהאישה יצאה, סנטארו הרגיש שלא בנוח להישאר בבית לבדו, וחיכה לבעלת הבית בקוצר רוח. בינתיים האש באח כמעט כבתה, ונעשה קריר. סנטארו חיפש בחדר עצים לשים באח, והבחין בחפץ לבן בפינה. כשהתקרב כדי לבדוק מה זה, התברר שזוהי גופה של אדם מת. פתאום, להפתעתו הרבה של הבחור, הגופה התרוממה והחלה לרדוף אחריו בפה פעור וידיים פרוסות. סנטארו אחוז האימה נמלט על נפשו. הוא זינק מהבית החוצה, ולאחר זמן קצר ראה מולו עץ גבוה, עליו הוא טיפס במהירות בזק. הגופה המהלכת המחרידה חלפה לידי העץ והמשיכה לתוך היער עם שאגות מקפיאות דם. את כל הלילה בילה סנטארו על העץ, מפוחד וקופא מקור, מתפלל רק לבואו של בוקר. כשהבוקר סוף-סוף הפציע, הבחור, שנעשה כבר רעב, הבחין בפרי אפרסמון מעל ראשו. הוא הושיט את היד לפרי, אך הענף שמתחתיו נשבר והוא נפל לתוך נהר שלא הבחין בו בלילה. סנטארו לא ידע לשחות והתכונן כבר למוות במי נהר העמוקים והקרים, כשפתאום גילה שבגדיו יבשים, שהנהר איננו, כמו גם הבית והעץ, והוא עומד על ארבע באותה הנקודה בדיוק שממנה הבריח אתמול את השועלים. סל ללא דגים עמד לידו. כך נקמו השועלים את נקמתם.

 הפולחן של השועל כשליח של האל ינארי עדיין קיים בכל רחבי יפן. למעשה, בזכות השועל, האל ינארי הפך לאחד האלים האהובים על היפנים. עשרות אלפי מקדשים נוסדו, אליהם המאמינים באים כדי להתפלל להצלחה כלכלית או לקנות סובניר או קמע. עשרות אלפי מזבחות קטנים עם הדמות של השועל מוצבים ברחובות ערים, עיירות וכפרים, עם פרחים ומנחות של אוכל ושתייה. פסלים רבים של שועלים לובשים סינרים אדומים, סימן לדאגתם ואהבתם של אנשים.

בארץ שבה חתולים עורכים משתים ושועלים מגדלים תשעה זנבות, אין זה מפתיע שגם הדגים עצמם יכולים להיות ישויות מאגיות. אחת הדמויות המעניינות בפולקלור היפני הוא הנִינְגיוֹ – דג עם פני אדם שמי שטועם ממנו זוכה לאריכות ימים בלתי רגילה. יחד עם זאת, מי שתופס נינגיו עשוי להביא על עצמו מזל רע; נינגיו הנשטף על החוף מבשר מלחמות ושפיכות דמים.

סיפור אחד מספר על דייג שתפס דג עם פני אדם, הסתקרן מאוד והזמין את חבריו לטעום ממנו. החברים המנוסים יותר הבינו כי לא מדובר בדג רגיל ונמנעו מאכילתו, אך אחד האורחים לא התאפק ולקח עמו חתיכת דג כדי להראות למשפחתו. בהגיעו הביתה נפל לישון ולא ראה כי בתו הקטנה מצאה את הדג ונגסה ממנו בתמימות. למחרת קמה המולה גדולה, אך בניגוד לחששות היה נראה כי הילדה לא נפגעה. היא גדלה והתבגרה ויום אחד התחתנה; הכול היה תקין בחייה, למעט העובדה שלא הזדקנה כלל – פניה נשארו חלקות ויפות גם לאחר שבעלה הלך לעולמו וכך גם ילדיהם. לאחר מותם היא פרשה למנזר וחיה שם 800 שנה בתפילה ובשלווה.

לא ידוע לנו האם טעמה מראשו או מזנבו של הדג; אין בידינו גם תיעוד לכך שאכן חיה 800 שנים ולא 80. דבר אחד אנו יכולים להכריע בוודאות – הדג הוא מלך השולחן. מאחלים לקוראינו שנה של בריאות ושלווה, אהבה והגשמת חלומות.